נולדתי בניתוח קיסרי מתוכנן. אף אחד היום כבר לא ממש זוכר את הפרטים לאשורם, אבל לאחרונה נודע לי, כי בתום הניתוח, נמסרתי לידי אבי, כאשר שריטה בולטת נמשכה מעיני השמאלית דרך כל הקרקפת ועד לעורף. לימים יסתבר כי נוצר לחץ על עצב ראשי המוליך לעיני השמאלית. עובדה זאת גרמה למום חיצוני מאוד בולט אצלי. גלגל עייני השמאלית "נתקע" בצד שמאל ולא זז. חל שיתוק כמעט מלא של עיין אחת, אשר גרם, כפיצויי, להטיית ראש לצד ימין. כל ילדותי עברה עלי, כאשר ראשי מונח על כתף ימין. בעיית העיניים שלי הייתה מקור לביקורים בהרבה בתי חולים במשך כל ילדותי. היא גם היוותה תירוץ להרבה מאוד דברים. זאת היתה הסיבה לחוסר הקואורדינציה ושיווי המשקל שלי. זאת היתה הסיבה לאי עיסוקי בספורט. זאת היתה הסיבה לכך שהתקשיתי מאוד ללמוד לכתוב ביד, אך להקליד במכונת הכתיבה היה לי הרבה יותר קל ונעים. זאת היתה הסיבה לחיסורים הרבים שנרשמו לי בבית הספר היסודי – אני חושב שבממוצע היה לי יום אחד בשבוע של סחרחורות שמנעו ממני ללכת לבית הספר. זאת היתה הסיבה שבגינה ביקרתי כמה שנים, כל שבוע, אצל פיסיותראפיסטית בשם רעיה, בשכונת הדר בחיפה. אצלה למדתי, בכיתה ה' לקלוע צמות ולקשור שרוכי נעליים לראשונה. אבל בעיקר – זאת היתה הסיבה לדחיה החברתית שלי. ילדים אחרים לא רצו ממש לשחק איתי כי הייתי שונה.

הנה כמה דברים שבעיית העיניים שלי לא היתה הסיבה להם – בילדותי הייתי רגיש להרבה סוגים של פירות. גם היום אני רגיש לחלקם אבל הרבה פחות. גם לרוב סוגי האנטיביוטיקה אני רגיש מלידה. נעליים היו מותאמות לי באופן פרטני אצל סנדלר יחיד בחיפה אשר היה מכין לי מדרסים אורטופדיים מיוחדים שעזרו לי להתגבר על הפלטפוס. הייתי ילד שמאוד לא אהב מגע קרוב (גם היום אני סולד ומפחד ממגע קרוב פתאומי, במיוחד באיזורים מסויימים כמו הגב או האוזניים).

למרות שאני קורא מאוד לאט, אני קורא המון ואני מאוד אוהב לקרוא וללמוד דברים חדשים. כאשר ישבתי ולמדתי משהו, או עסקתי בדברים שדרשו ממני ריכוז, לא יכולתי להתייחס כלל לסביבתי אשר ראתה (ורואה עד היום) את עיסוקי אלה ככפייתיים. הייתי ילד מאוד רציני שלרוב אינו מבין פירושו של הומור ואינו מרבה להשתמש בו. התחלתי לדבר מאוד מאוחר. עד גיל שלוש לא ממש הוצאתי הברות ברורות מפי. כאשר התחלתי לדבר, הדבקתי את הפער עם בני גילי מאוד מהר ומאז אני מאוד משתדל לשמור על שפה נכונה ורהוטה. אך בכך אינני שונה מאבי. אחת הגננות שלי, שהיא גם הגננת של שתי בנותי הקטנות, טוענת שהיא זוכרת עד היום שהייתי הילד הכי איטי בקבוצה. הכל הייתי עושה לאט. לגננת הזאת קוראים גאולה. במשך הרבה מאוד שנים, הייתי משוכנע מעל לכל ספק, כי רחוב גאולה בחיפה ושכונת גאולה בירושלים, קרויים על שמה.

תחומי העניין שלי, היו תמיד שונים מתחומי העניין של בני גילי. מעולם לא התעניינתי בספורט, שהיה אחד השיעורים הכי מרגיזים שלמדתי בבית הספר (נו, אפשר גם לזה לקרוא לימוד). בבית הספר היסודי, תחומי העניין העיקריים שלי היו גיאוגרפיה של ארץ ישראל ופילוסופיה פוליטית וחברתית. הייתי מנצל כל דקה פנויה כדי לעשות אחד מן השניים: לשבת ולקרוא או לבלות במקום המועדף ביותר עלי – בית המפלגה הסמוך לביתי. עוד דבר שמאוד אהבתי לעשות היה לטפל בגינה (עד כמה שמגבלותיי במוטוריקה גסה ועדינה אפשרו זאת) ולשחק עם החתולים שלי בחצר. שני אלה הייתי עושה בכדי להנפש מן הקריאה ומהדברים אותם למדתי. גם לטייל אהבתי מאוד, למרות שפחדתי ממקומות חדשים ובמיוחד ממקומות בהם לא יכולתי ללכת על קרקע יציבה. לטייל היתה הדרך האהובה עלי ללמוד על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל. מאז שחר ילדותי אני נוהג לבקר הרבה בשירותים. אני שותה הרבה יותר מן האדם הממוצע, ואין לי בעיה בדרכי השתן או בכליות. הסיבה העיקרית לביקורי התכופים בבית השימוש הם הנפנופים. אני נוהג לנפנף בידי כשאני מרגיש צורך בשחרור. כשהייתי ילד מאוד קטן, הבנתי שסביבתי אינה אוהבת את הנפנופים הללו בידי. אז אני עושה זאת רק כאשר אני לבדי בבית השימוש.

האינטראקציה החברתית היחידה שהייתה אהובה עלי בילדותי, הייתה עם מבוגרים שמהם יכולתי ללמוד. בני גילי תמיד נתפשו בעיניי כטיפשים חסרי השכלה וחסרי הבנה שמתעניינים בדברים הכי שטותיים שיכולים להיות. מצידם, הסיבות היחידות ליצור איתי קשר היו או כדור חדש שקיבלתי כדי שאתעניין קצת יותר בספורט, או להעתיק ממני את שיעורי הבית. כל אינטראקציה אחרת איתי, הייתה גוררת חבילה של סנקציות שליליות מצד הגורמים ה"מקובלים" בחברת הילדים. למסיבות כיתה מאוד לא אהבתי ללכת והרגשתי מחנק בכל פעם שהייתי נדרש לעשות כן. הניתוק הזה מבני גילי היה די הדרגתי אך מובחן מהתחלה. תמיד הייתי שונה ומוזר אך ככל שתחומי העניין שלי היו רחוקים יותר מתחומי העניין של בני גילי, כך הבידוד החברתי שלי היה גדול יותר.

מקרה אחד ויחיד של אלימות אינו זכור לי אך זכור לאבי, כי בכיתה א’ נתתי מכות לילדה בכיתתי, על דבר של מה בכך, עד שהיא אושפזה עם חשש לחייה, בבית החולים. פרט לארוע זה, אשר אני בעצמי אינני זוכר אותו כלל וכלל, הייתי ילד שסלד לחלוטין מאלימות על כל גילויה. זכור לי ילד אחד בשכבה, בשם עופר. הוא היה ילד מאוד אלים שבכיתה א' היכה יום אחד את מנהלת בית הספר מאוד קשה. אני זוכר עד היום כיצד הייתי רועד מפחד בכל פעם שהוא עבר לידי.

עד כמה שמאוד אהבתי ללמוד, גם מספרים וגם מאנשים מהם יכולתי ללמוד, מעולם לא הבנתי איך ניתן ללמוד בכיתה עם עוד 39 תלמידים אחרים. הרי תמיד יהיה מישהו שלא יבין ולכן תמיד צריך לחזור על כל דבר כמה פעמים וזה מתחיל לשעמם. אז סיגלתי לי שיגרה של לימודים בבית. כאשר השיגרה הזאת היתה מופרת ללא הודעה מראש, הייתי מתבלבל וצורח.

עם אחותי, הגדולה ממני בשנתיים ושלושת רבעי, הדבר החביב ביותר שנהגתי לעשות (והיינו עושים אותו הרבה מאוד) היה לריב. אולם, בשלב מסויים היא פשוט נמצאה הרבה פחות בבית ויותר עם חברות שלה ואני הייתי ממלא את רוב המטלות היומיומיות בבית. לבשל התחלתי בערך בגיל 11. לנקות כלים ואת הבית עוד לפני כן.

היום אני כבר יותר חכם (אני משתדל, כל חיי, ללכת לישון יותר חכם משהייתי כאשר התעוררתי). היום אני יודע, כי על אף שכל הדברים שנתלו להם על בעיית העיניים שלי, בחלקם אכן תלויים בה. אך זהו רק חלק. סיבה נוספת ומהותית יותר, לאותם הדברים ממש, היא פשוטה מאוד – אני אוטיסט. לא. זהו לא תירוץ. העיניים זה התירוץ. היותי אוטיסט הוא ההסבר. האוטיזם הוא חלק בלתי נפרד ממני, ממש כשם שאני זכר, ישראלי, אשכנזי ועוד הרבה דברים שהם חלק מהגדרת האני שלי, אני גם אוטיסט. וזהו חלק אינטגראלי ומהותי מהגדרת האני שלי. היותי ישראלי מפריד אותי משאר בני האדם, שאינם ישראלים ועושה אותי שונה מהם. היותי זכר, מפריד אותי מן הנקבות ועושה אותי שונה מהן. היותי אוטיסט, מפריד אותי מן הנוירוטיפיקלים ועשה אותי שונה מהם. היותי אוטיסט, בתפישה החברתית לפחות, הינו המאפיין, אשר עושה אותי שונה באופן הבולט ביותר. ובכן, גם בתפישת העצמי שלי, ללא כל קשר לחברה ולאיך היא רואה אותי, זהו המאפיין העיקרי, אשר מגדיר את מהות העצמיות שלי ואת דרכי החשיבה והפעולה שלי. היותי אוטיסט, לפחות בכל הנוגע לי אישית ואינו נוגע לחברה הסובבת, אינו מגביל את העצמיות שלי. נהפוך הוא. היותי אוטיסט תורם, במידה ניכרת, לכל הישגי האישיים ולכל מה שהוא אני.

אני אדם בספקטרום האוטיסטי, נשוי ואב לשלוש. בהיבט האבחוני הרשמי אני מוגדר כ"אספרגר". טוב אז מה זה בעצם אומר "אספרגר"?

אני לא רוצה להיכנס לניתוחים קליניים או קליניים למחצה. אין לי הידע המקצועי הנדרש בשביל זה ואינני נוהג לעשות דברים באופן שאיננו מקצועי. אני רוצה לתאר את התסמונת על שם אספרגר כפי שאני חווה אותה מזה כמעט שלושים ושבע שנים, ורק לפני מספר חודשים זה בכלל נודע לי.

לפני כשנה וחצי ארע במשפחתי, מקרה התאבדות. המאורע הזה שינה לחלוטין את חיי. לא, זה לא רק שההתאבדות הזו היתה מכה קשה בעבורי, אלא שבעקבותיה גליתי הרבה דברים על עצמי. המקרה ארע בירושלים. אינני מעוניין, כלל וכלל, להכנס לפרטים בנושא, אבל אחד הדברים המרכזיים שקרו לי בעקבות זאת, היה שהתחלתי לחפש, די באדיקות (כפי שאני נוהג לעשות כשנושא מסויים נוגע בי באופן חזק), כל דבר אפשרי על משטרת ירושלים והתאבדויות. והנה, ערב אחד בחודש מרץ, נקרתה בדרכי כתבה באתר החדשות YNET, על תלונה שהוגשה בירושלים, על נסיון התאבדות של בלוגרית. בלוגים ופורומים באינטרנט, בהיותם מקומות בהם אנשים נוהגים להתחבא מאחורי כל מיני כינויים למיניהם ואין לי כל דרך לדעת האם הדברים המוצגים שם, אמת הם או אם לאו, אינני נוהג להכנס אליהם. אני גם לא ממש אוהב לקרוא את כל הסיפורים ה"כאילו חברתיים" שמסתובבים להם במקומות כאלה, זה לגמרי לא סוג החומר שאני נהנה לקרוא, אולם, היות והסיפור נגע בנושא שעניין אותי מאוד באותו זמן, נכנסתי והצצתי באותו הבלוג. נשארתי דבוק למסך במשך כמה ימים. הייתי המום לחלוטין מן השפה שבה כתוב אותו הבלוג (למרות שהנושאים בהם הוא עוסק היו ועודם ברובם רחוקים ממני כרחוק מזרח מן המערב). זוהי ממש שפתי שלי, אשר הייתי משוכנע קודם לכן, כי אני היחיד הדובר אותה בחלד. בכלל, כל ימי חיי הייתי תמיד משוכנע כי אני דינוזאור מכוכב אחר, אשר היה צריך להיכחד לפני עידן ועידנים, אך מסיבה כלשהי שאיננה ברורה, שרדתי והגעתי לארץ.

כאשר ניסיתי לברר, כיצד זה ייתכן, כי יש עוד אדם הדובר את שפתי, נתקלתי לראשונה בתסמונת. היא הופיעה שם בצורת איזכורים פה ושם ובצורת קישור להסבר על התסמונת על שם אספרגר, שנכתב ע"י עמותת הורים לילדים החווים אותה. ההסבר הזה על התסמונת, דיבר אלי די מרחוק. הרגשתי שאיכשהו העניין קרוב אליי, אך איננו ממש נוגע לי. הדבר החל לסקרן אותי מאוד ומהר מאוד מצאתי את עצמי עוסק בחיפושים אחר דברים הקשורים בתסמונת הזאת. בשלב די מוקדם, הבנתי שהתסמונת קשורה באוטיזם. אז מה לעזאזל לי ולאוטיזם?! הרי אחד הדברים שכן הצלחתי ללמוד מן החברה במהלך חיי, הוא שאוטיזם היא מחלה שנולדים איתה ולא ניתן להירפא ממנה והיא בולטת חיצונית בכלל. אז איך אפשר לחבר את העובדות? לאט לאט, ככל שקראתי יותר דברים המתארים באופן ברור יותר את התסמונת על שם אספרגר הבנתי יותר ויותר כי ההסברים הללו מתארים אותי ואת חיי, אבל בעצם התסמונת על שם אספרגר היא למעשה מעיין סוג של אוטיזם והרי עם אוטיזם נולדים, אז איך עושים כאן לעזאזל אחד ועוד אחד? הרי בחשיבה לוגית אני טוב ואני יודע לחבר עובדות. ואז הגיע הקליק. לפני הרבה שנים, בהיותי רך בשנים אך עם בעיית עיניים שהפכה אח"כ לחלק יותר ויותר מרכזי מחיי, הגיעו כמה רופאים אשר התמחו במערכת הנוירולוגית של העיניים, למסקנה, שאני אגדל להיות "מפגר חברתי". אבל הרי הם היו רופאי עיניים ולא עסקו בפסיכיאטריה כלל וכלל, אז כיצד הם יכלו לדעת? האבחנה הזאת די התמוססה עם השנים, כך שאף אחד, למעט אבי ואני, לא ידע עליה יותר (לי בכלל נודע עליה מאבי בעת היותי ילד צעיר). אולם במשך כל חיי ניסיתי להאבק בכל הסביבה בכדי להוכיח שאני יכול ושאני לא אגדל להיות "מפגר חברתי". סיימתי בית ספר תיכון עם תעודת בגרות מצויינת. הסביבה הלימודית שלי מאוד עזרה לי – היא כללה אותי, מערכת סטריאו, וספרי לימוד! בבית הספר הייתי יושב ומשתעמם או יושב ומפריע או עוסק בשלל פעילויות חוץ לימודיות. ללמוד הייתי לומד לבד בבית. כן, המורים עזרו לי – אחרי השיעורים עם שאלות על דברים שלא הבנתי. המורים גם היו חברי היחידים בבית הספר. פעילויות חוץ לימודיות כללו סיורים בבית הספר בכדי לבדוק את תקינות הגדרות, בדיקה של ציוד העזרה הראשונה וציוד כיבוי האש בכל רחבי בית הספר ודברים אחרים כגון אלה.

וחוץ מזה הייתי פעיל בתנועת נוער ובמפלגה פוליטית. נכון, דעותיי לא ממש היו כדעת הרוב. זה לא היה הכי פופולרי להיות בתנועת נוער ופעיל פוליטי בכיתה ב’ אבל זה מה שאהבתי לעשות וזה מה שעשיתי. אני הרי לא אגדל להיות "מפגר חברתי". כן, תמיד הייתי אאוטסיידר, תמיד הייתי עושה הפוך ממה שכולם עושים אבל זה הרי חלק אינטגראלי ממני וגם אף פעם לא הבנתי למה רוצים שאעשה דברים שאין בהם כל הגיון, אבל זה לא פיגור חברתי. זה פשוט להיות שונה עד כדי קידוש השוני. תמיד נהגתי לומר שאם אדם רוצה להעליבני קשות, שיגיד שאני נורמלי. הרי נורמלי זה דבר שזז עם העדר. נורמלי אינו חושב בעצמו ואינו מסוגל לחשוב. אז אני לא רוצה להיות נורמלי. אבל אני לא אהיה "מפגר חברתי". הלכתי לצבא ואף ניסיתי להיות לוחם. זה לא כל כך הסתייע, יש לי מגבלות פיזיות והרי יש לי גם בעיית עיניים נדירה אשר מונעת ממני ממש כושר קרבי. אז הפרופיל שלי הורד, אבל הצלחתי לסיים, על אף כל הקשיים (לאו דווקא פיזיים) שירות צבאי שלם בלי כל תקלה משמעותית. אז עכשיו אני כבר בטח לא "מפגר חברתי". הרי אין מצופה ממפגר שילמד באוניברסיטה ויעשה שירות מילואים.

לימודים באוניברסיטה – זאת היתה הפעם הראשונה שלא הצלחתי להוכיח לכל העולם שאינני "מפגר חברתי". הרי ביליתי שבע שנים תמימות באוניברסיטה ובסוף עזבתי בטריקת דלת צורמת ובלי תואר. אז אולי אני כן "מפגר חברתי"? עכשיו נחזור כמה שנים אחורה, לקראת סיום חטיבת הביניים. כל התלמידים, מגיעים אחד אחד אל היועץ ומתייעצים בעניין מגמת הלימוד בתיכון. אז היועץ הזה מכיר אותי טוב מאוד. הוא מכיר אותי גם בשעות הפנאי שלי. אופס, ולכן הוא גם חושב שאני מתעניין בנושאים חברתיים. הוא יודע שאני מאוד בקיא בפילוסופיה פוליטית וחברתית (כי אני הרי קורא אותה מגיל צעיר) ואני פעיל גם בתנועת נוער וגם במפלגה פוליטית וגם במרכז לנוער מתנדב אותו הוא בעצמו מרכז. אז מה אם בעצם מעניין אותי יותר על מספרים ועל בינה מלאכותית? אני אלך ללמוד במגמת ענ"א? מה פתאום? אז מה אם אני חושב שאני יכול להצליח בתכנות ובהנדסת תוכנה? אני הולך ללמוד במגמה חברתית ועל זה אין עוררין. טוב אז התעניינתי בכלכלה ובסוציולוגיה, ועל אף שהלימודים היו קשים שבעתיים, אני הרי מאוד אוהב ללמוד ובני אדם אינני מבין כלל וכלל אז צריך ללמוד כלכלה וסוציולוגיה בכדי להבין טוב יותר. וכך, לאחר השירות הצבאי, אני מוצא את עצמי לומד סוציולוגיה גם באוניברסיטה. אני מתחיל לעסוק במחשבים אבל הלימודים ממשיכים להיות במדעי החברה. בסופו של דבר, גם בתחום המנהלי, יורדים לחיי עד שאני מרגיש כי אני הולך ומתפרק עד כדי מצב חסר תקנה, וגם בתחום האקדמי אני מבין סוף סוף שאף אחד לא בא לאוניברסיטה כדי ללמוד. אנשים מגיעים לאוניברסיטה כדי להוציא תואר. מה הם יודעים מזה בסוף? – לא מעניין אף אחד! ובשביל זה, עדיף, אם יש לך האמצעים גם לקנות כמה עבודות בדרך, היות ואתה צריך איכשהו להוריד קצת מלחץ הלימודים, בפרט אם אתה עובד 14 שעות ביום, בעיקר בשביל לכבות שריפות ולעשות כאילו בשביל הבוס החדש שלך, כדי שגם הוא יהיה מבסוט. זה בכלל לא משנה שכל מטרתך היא ללמוד ולהצליח בעבודתך. אתה צריך קודם כל לעשות הכל בשביל לסיים כבר עם התואר ולדאוג שלא יהיו עליך תלונות. אז אני לא רוצה תואר כזה. אני לא רוצה עבודה כזאת. אני מעדיף לשבור את הכלים ולהתרחק מהגועל נפש הזה, מאשר להישאר ולהתפרק לגמרי. אני לא נתתי הודעה מוקדמת של שבועיים לאוניברסיטה לפני עזבתי? אני הודעתי למנהל המחלקה בה עבדתי, חודשיים לפני כן (נכון, בעל פה ולא בכתב) כי בכוונתי לעשות זאת, אלא אם דברים יתחילו להתבהר ולהעשות יותר ברורים ופחות מפחידים.

אז עכשיו הכל כן מתחבר. אני כן "מפגר חברתי" היות ואוטיזם הוא "פיגור חברתי". אוטיזם איננו מחלה. אוטיזם הינה שונות נוירולוגית המתבטאת בתפיסה שונה של העולם ושל החברה. כל חיי ניסיתי להאבק במי שאני בלי לדעת זאת. היום אני מתחיל להדביק פערים. היום אני הרבה יותר שלם עם עצמי ועם היותי אוטיסט. אני ממש לא מעוניין לשנות את עצמי. אני בהחלט מכיר בעובדה שאני צריך עזרה להתמודד עם החברה הסובבת אותי, אך אינני סבור שהעזרה הזאת היא עזרה טיפולית. אני רוצה לחיות בחברה המקבלת אותי כמות שאני. אני רוצה לחיות בחברה המאפשרת לי ולמשפחתי קיום בכבוד. אני רוצה להרגיש תורם לחברה ולא נזקק לשירותיה.