ילדות ובית הספר היסודי

נולדתי בניתוח קיסרי מתוכנן. אף אחד היום כבר לא ממש זוכר את הפרטים לאשורם, אבל לאחרונה נודע לי, כי בתום הניתוח, נמסרתי לידי אבי, כאשר שריטה בולטת נמשכה מעיני השמאלית דרך כל הקרקפת ועד לעורף. לימים יסתבר כי נוצר לחץ על עצב ראשי המוליך לעיני השמאלית. עובדה זאת גרמה למום חיצוני מאוד בולט אצלי. גלגל עייני השמאלית "נתקע" בצד שמאל ולא זז. חל שיתוק כמעט מלא של עיין אחת, אשר גרם, כפיצויי, להטיית ראש לצד ימין. כל ילדותי עברה עלי, כאשר ראשי מונח על כתף ימין. בעיית העיניים שלי הייתה מקור לביקורים בהרבה בתי חולים במשך כל ילדותי. היא גם היוותה תירוץ להרבה מאוד דברים. זאת היתה הסיבה לחוסר הקואורדינציה ושיווי המשקל שלי. זאת היתה הסיבה לאי עיסוקי בספורט. זאת היתה הסיבה לכך שהתקשיתי מאוד ללמוד לכתוב ביד, אך להקליד במכונת הכתיבה היה לי הרבה יותר קל ונעים. זאת היתה הסיבה לחיסורים הרבים שנרשמו לי בבית הספר היסודי – אני חושב שבממוצע היה לי יום אחד בשבוע של סחרחורות שמנעו ממני ללכת לבית הספר. זאת היתה הסיבה שבגינה ביקרתי כמה שנים, כל שבוע, אצל פיסיותראפיסטית בשם רעיה, בשכונת הדר בחיפה. אצלה למדתי, בכיתה ה' לקלוע צמות ולקשור שרוכי נעליים לראשונה. אבל בעיקר – זאת היתה הסיבה לדחיה החברתית שלי. ילדים אחרים לא רצו ממש לשחק איתי כי הייתי שונה.

הנה כמה דברים שבעיית העיניים שלי לא היתה הסיבה להם – בילדותי הייתי רגיש להרבה סוגים של פירות. גם היום אני רגיש לחלקם אבל הרבה פחות. גם לרוב סוגי האנטיביוטיקה אני רגיש מלידה. נעליים היו מותאמות לי באופן פרטני אצל סנדלר יחיד בחיפה אשר היה מכין לי מדרסים אורטופדיים מיוחדים שעזרו לי להתגבר על הפלטפוס. הייתי ילד שמאוד לא אהב מגע קרוב (גם היום אני סולד ומפחד ממגע קרוב פתאומי, במיוחד באיזורים מסויימים כמו הגב או האוזניים).

למרות שאני קורא מאוד לאט, אני קורא המון ואני מאוד אוהב לקרוא וללמוד דברים חדשים. כאשר ישבתי ולמדתי משהו, או עסקתי בדברים שדרשו ממני ריכוז, לא יכולתי להתייחס כלל לסביבתי אשר ראתה (ורואה עד היום) את עיסוקי אלה ככפייתיים. הייתי ילד מאוד רציני שלרוב אינו מבין פירושו של הומור ואינו מרבה להשתמש בו. התחלתי לדבר מאוד מאוחר. עד גיל שלוש לא ממש הוצאתי הברות ברורות מפי. כאשר התחלתי לדבר, הדבקתי את הפער עם בני גילי מאוד מהר ומאז אני מאוד משתדל לשמור על שפה נכונה ורהוטה. אך בכך אינני שונה מאבי. אחת הגננות שלי, שהיא גם הגננת של שתי בנותי הקטנות, טוענת שהיא זוכרת עד היום שהייתי הילד הכי איטי בקבוצה. הכל הייתי עושה לאט. לגננת הזאת קוראים גאולה. במשך הרבה מאוד שנים, הייתי משוכנע מעל לכל ספק, כי רחוב גאולה בחיפה ושכונת גאולה בירושלים, קרויים על שמה.

תחומי העניין שלי, היו תמיד שונים מתחומי העניין של בני גילי. מעולם לא התעניינתי בספורט, שהיה אחד השיעורים הכי מרגיזים שלמדתי בבית הספר (נו, אפשר גם לזה לקרוא לימוד). בבית הספר היסודי, תחומי העניין העיקריים שלי היו גיאוגרפיה של ארץ ישראל ופילוסופיה פוליטית וחברתית. הייתי מנצל כל דקה פנויה כדי לעשות אחד מן השניים: לשבת ולקרוא או לבלות במקום המועדף ביותר עלי – בית המפלגה הסמוך לביתי. עוד דבר שמאוד אהבתי לעשות היה לטפל בגינה (עד כמה שמגבלותיי במוטוריקה גסה ועדינה אפשרו זאת) ולשחק עם החתולים שלי בחצר. שני אלה הייתי עושה בכדי להנפש מן הקריאה ומהדברים אותם למדתי. גם לטייל אהבתי מאוד, למרות שפחדתי ממקומות חדשים ובמיוחד ממקומות בהם לא יכולתי ללכת על קרקע יציבה. לטייל היתה הדרך האהובה עלי ללמוד על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל. מאז שחר ילדותי אני נוהג לבקר הרבה בשירותים. אני שותה הרבה יותר מן האדם הממוצע, ואין לי בעיה בדרכי השתן או בכליות. הסיבה העיקרית לביקורי התכופים בבית השימוש הם הנפנופים. אני נוהג לנפנף בידי כשאני מרגיש צורך בשחרור. כשהייתי ילד מאוד קטן, הבנתי שסביבתי אינה אוהבת את הנפנופים הללו בידי. אז אני עושה זאת רק כאשר אני לבדי בבית השימוש.

האינטראקציה החברתית היחידה שהייתה אהובה עלי בילדותי, הייתה עם מבוגרים שמהם יכולתי ללמוד. בני גילי תמיד נתפשו בעיניי כטיפשים חסרי השכלה וחסרי הבנה שמתעניינים בדברים הכי שטותיים שיכולים להיות. מצידם, הסיבות היחידות ליצור איתי קשר היו או כדור חדש שקיבלתי כדי שאתעניין קצת יותר בספורט, או להעתיק ממני את שיעורי הבית. כל אינטראקציה אחרת איתי, הייתה גוררת חבילה של סנקציות שליליות מצד הגורמים ה"מקובלים" בחברת הילדים. למסיבות כיתה מאוד לא אהבתי ללכת והרגשתי מחנק בכל פעם שהייתי נדרש לעשות כן. הניתוק הזה מבני גילי היה די הדרגתי אך מובחן מהתחלה. תמיד הייתי שונה ומוזר אך ככל שתחומי העניין שלי היו רחוקים יותר מתחומי העניין של בני גילי, כך הבידוד החברתי שלי היה גדול יותר.

מקרה אחד ויחיד של אלימות אינו זכור לי אך זכור לאבי, כי בכיתה א’ נתתי מכות לילדה בכיתתי, על דבר של מה בכך, עד שהיא אושפזה עם חשש לחייה, בבית החולים. פרט לארוע זה, אשר אני בעצמי אינני זוכר אותו כלל וכלל, הייתי ילד שסלד לחלוטין מאלימות על כל גילויה. זכור לי ילד אחד בשכבה, בשם עופר. הוא היה ילד מאוד אלים שבכיתה א' היכה יום אחד את מנהלת בית הספר מאוד קשה. אני זוכר עד היום כיצד הייתי רועד מפחד בכל פעם שהוא עבר לידי.

עד כמה שמאוד אהבתי ללמוד, גם מספרים וגם מאנשים מהם יכולתי ללמוד, מעולם לא הבנתי איך ניתן ללמוד בכיתה עם עוד 39 תלמידים אחרים. הרי תמיד יהיה מישהו שלא יבין ולכן תמיד צריך לחזור על כל דבר כמה פעמים וזה מתחיל לשעמם. אז סיגלתי לי שיגרה של לימודים בבית. כאשר השיגרה הזאת היתה מופרת ללא הודעה מראש, הייתי מתבלבל וצורח.

עם אחותי, הגדולה ממני בשנתיים ושלושת רבעי, הדבר החביב ביותר שנהגתי לעשות (והיינו עושים אותו הרבה מאוד) היה לריב. אולם, בשלב מסויים היא פשוט נמצאה הרבה פחות בבית ויותר עם חברות שלה ואני הייתי ממלא את רוב המטלות היומיומיות בבית. לבשל התחלתי בערך בגיל 11. לנקות כלים ואת הבית עוד לפני כן.

היום אני כבר יותר חכם (אני משתדל, כל חיי, ללכת לישון יותר חכם משהייתי כאשר התעוררתי). היום אני יודע, כי על אף שכל הדברים שנתלו להם על בעיית העיניים שלי, בחלקם אכן תלויים בה. אך זהו רק חלק. סיבה נוספת ומהותית יותר, לאותם הדברים ממש, היא פשוטה מאוד – אני אוטיסט. לא. זהו לא תירוץ. העיניים זה התירוץ. היותי אוטיסט הוא ההסבר. האוטיזם הוא חלק בלתי נפרד ממני, ממש כשם שאני זכר, ישראלי, אשכנזי ועוד הרבה דברים שהם חלק מהגדרת האני שלי, אני גם אוטיסט. וזהו חלק אינטגראלי ומהותי מהגדרת האני שלי. היותי ישראלי מפריד אותי משאר בני האדם, שאינם ישראלים ועושה אותי שונה מהם. היותי זכר, מפריד אותי מן הנקבות ועושה אותי שונה מהן. היותי אוטיסט, מפריד אותי מן הנוירוטיפיקלים ועשה אותי שונה מהם. היותי אוטיסט, בתפישה החברתית לפחות, הינו המאפיין, אשר עושה אותי שונה באופן הבולט ביותר. ובכן, גם בתפישת העצמי שלי, ללא כל קשר לחברה ולאיך היא רואה אותי, זהו המאפיין העיקרי, אשר מגדיר את מהות העצמיות שלי ואת דרכי החשיבה והפעולה שלי. היותי אוטיסט, לפחות בכל הנוגע לי אישית ואינו נוגע לחברה הסובבת, אינו מגביל את העצמיות שלי. נהפוך הוא. היותי אוטיסט תורם, במידה ניכרת, לכל הישגי האישיים ולכל מה שהוא אני.