עכשיו זה כבר ליותר זמן

מחר ימלא חודש שלם מאז עקרנו לחיפה.
ביום שלישי גם מעין הצטרפה אלינו באופן יותר קבוע מאשר קודם, עת שהתה בבית חברה הרחוק מכאן.
אתמול, נסעתי עם מעין (היא מאוד מאוד ביקשה) לנהריה. בדרך הביתה, עברנו בסניף הדואר כדי לנסות לברר, מה עלה בגורלו של מכתב רשום שלא נדרש ע"י רכבת ישראל, ובו טופס בקשה לתעודת תלמיד עבור מעין, לשנה"ל הבאה. לאחר שלא הצלחנו למצוא כל מידע חדש, המשכנו הביתה. בכל הזמן הזה, הדי יציאות ונפילות נשמעים כל הזמן. ארזנו שתי מזוודות ועוד שני תיקים של בגדים וצעצועים. הספקנו להשקות מעט את הצמחים, שכל שנותר הוא לקוות כי כאשר תסתיים המלחמה, יתאוששו במעט, כי הם נראים כבר ממש על סף התייבשות מלאה. כשהכל היה ארוז, התחלתי להעמיס את האוטו בכדי לחזור לחיפה.
היינו כבר בחוץ כאשר הסתכלתי אחורה וראיתי שהשארתי את התריס בחלון הסלון, לכיוון האדנית, פתוח. ביקשתי ממעין לחכות עד שאסגור את התריס, ואז נשמעה אזעקה נוספת. ביקשתי ממעין שתכנס פנימה, תסגור את הדלת ולא תתקרב לחלון. עוד בטרם הסתיימה האזעקה, החל מטח כבד מאוד של קטיושות להישמע. היו כמה עשרות קטיושות בבת אחת במטח הזה. שלוש מהן, הרעידו את הבית כהוגן.
חזרנו לחיפה, והבנות היו מאוד מאושרות לגלות מחדש חלק ניכר מהצעצועים האהובים עליהן שהושארו בבית. סידרנו הכל בארון בחדר, ועכשיו אנחנו כבר ערוכים לשהייה הרבה יותר ארוכה. כמה זמן עוד נצטרך להיות כאן, בפחד וללא שום בטחון בעתיד טוב יותר, אינני יודע. זה כבר נראה שנצטרך להמתין עוד הרבה לפני שנוכל לחזור לשגרת חיינו. האם נוכל להמשיך להחזיק מעמד ללא כל מקור מחיה נראה לעין, נתלים על כתפי אבי שגם כך כבר שחו לא במעט בעת האחרונה? אני מקווה שכן. לבנות לפחות, יש עכשיו בחזרה, חלק גדול מן הצעצועים והספרים שלהן.