תסתכל אליי כשאני מדבר אלייך!

על קשר עין, משמעויות ותקשורת בניתוח אבולוציוני-תרבותי ובמבט של נוירודייברסיטי

אחד המשפטים שמהדהדים בראשי מאוד חזק, עוד משחר ילדותי, הוא "הסתכל עלי כשאני מדבר אליך!”. משפט בלשון ציווי מודגשת שעד היום עושה לי רע מבפנים.

בפוסט זה, אני מעוניין לעסוק במשמעותו של המשפט הזה, אשר יש לו גירסאות שונות ומגוונות, החל מלשון ציווי מפורשת: “הסתכל לי בעיניים!!!” ועד ללשון ציווי במשתמע מהטון בלבד: “תסתכל אליי בבקשה!”. בכדי להבין את משמעות השימוש במשפט זה, על כל צורותיו, אני רוצה לבחון את משמעות של המשפט עצמו במבט התפתחותי-תרבותי מתוך המקום של השונות המוחית ומשמעויותיהה. כהרגלי, זה פוסט שאיננו אקדמי במבנהו ואיננו כולל מראי מקום למקורות חיצוניים, למרות שהנושא נלמד ונחקר כבר מזה זמן – ולראייה, היום, בניגוד לעבר, כבר יותר מקובל בקרב אנשי טיפול כי יש להתחשב בקושי של ילדים אוטיסטים עם קשר עין ואין לומר מפורשות "הסתכל לי בעיניים". הפוסט, כמו מרבית הבלוג, מבוסס על תובנות שלי באופן פרטי וכחלק מן הקהילה האוטיסטית ועל תובנותיהה של קהילה זו (אשר בה העיסוק בנושא פוסט זה הוא רחב ביותר), באופן בו אני חווה אותן.

אוטיזם, בסופו של דבר, הינו שונות במבנה המוחי, אשר יש לה השלכות על כל תחומי החיים אך בראש ובראשונה, ומה שרלוונטי לענייננו, בכל התחום הסנסורי, במאפיניי ובדרכי חשיבה ובסגנון התקשורתי. פירוט השונות בכל המאפיינים הללו, איננו בתוך תחום הפוסט הזה. מה שכן רלוונטי מתחיל, להערכתי, מן התחום הסנסורי. בתוך בתחום זה, אני רוצה להתמקד בערוצי הקלט השונים. אנו קולטים מסרים מסביבתינו דרך מספר מסויים של חושים, או ערוצים סנסוריים. לכל אחד ואחד מאיתנו ישנו "ערוץ מוביל". ישנם אנשים שיותר קל ומובן להם לקלוט מידע בערוץ שמיעתי. ישנם אחרים שהערוץ המוביל שלהם הוא הערוץ החזותי ואילו עוד אחרים מבינים הכי טוב כאשר הם נוגעים בדברים עצמם וקולטים בערץ הטקטילי. כך ניתן להמשיך ולמנות את כל ערוצי הקלט האפשריים. הדבר נכון לבני אדם באשר הם בני אדם, נוירוטיפיקלים וא"סים כאחד והשונות בין אנשים בערוצים המובילים אותם, היא תולדה של השונות והגיוון במבנה המוח האנושי, ברמה הסנסורית והקלט הסנסורי הראשוני ביותר. אולם רוב האנשים הנמצאים בספקטרום האוטיסטי בפרט ובתחומים של נוירודייברסיטי בכלל, נבדלים בעניין זה מנוירוטיפיקלים בשתי נקודות קריטיות:

הפרעים בין הערוצים השונים הרבה יותר גדולים. בעוד שנוירוטיפיקל בעל ערוץ חזותי מוביל, יוכל די בקלות לקלוט מידע שמיעתי, בלי פערים גדולים ביכולת ההבנה שלו, הרי שעבור א"ס בעל ערוץ חזותי מוביל, הבנה של מידע שמיעתי ללא אלמנט חזותי היא, במקרה הטוב קשה מאוד ובמקרה השכיח יותר, בלתי אפשרית ו/או גוזלת מאמצים כבירים.
א"סים נוטים להיות חד-ערוציים. עבור נוירוטיפיקלים, מידע המועבר ביותר מערוץ אחד עדיף על מידע בערוץ בודד. יתרה מכך, ככל שנוספים יותר ערוצים בו זמניים בהם מועבר המסר, כך ההבנה של המסר מתחדדת. עבור א"סים, בדרך כלל, המצב הפוך! אנו נוטים לעבד ולפענח מידע המתקבל מערוץ קלט בודד וככל שמתווספים אליו ערוצי קלט נוספים, אנו מאבדים את יכולת הריכוז ואת היכולת להבין.

אלו אינם שני המאפיינים היחידים של השונות האוטיסטית הסנסורית, אך אלו הבדלים מהותיים דיים כדי להשפיע גם על מערכות קשורות, כמו למשל על התקשורת וההבנה. שני הבדלים אלו, ובמיוחד האחרון שבהם, בנוסף לעובדה שאוטיזם ונוירודייברסיטי הינם מיעוט באוכלוסיה, הביאו (יחד עם גורמים נוספים) לפערים גדולים במאפיינים של תקשורת. התרבות הנוירוטיפיקלית, ובמיוחד זו הפוסט מודרנית, הביאו לכדי תלות ברב ערוציות. כך אנו חשופים הרבה יותר לסרטונים וטלויזיה מאשר לעיתון או רדיו, ולמעשה ההתפתחות הטכנולוגית שואפת כבר הרבה זמן להוספת ערוצים נוספים לתקשורת (למשל עיתון עם ריח?!). אך מדוע? מיכוון שככל שמתקדם תהליך האבולוציה התרבותית, כך מדגישה התרבות הנוירוטיפיקלית את רב הערוציות ומקדשת אותו. אדם מן האוכלוסיה הכללית שלא שומר על קשר עין בזמן שיחה נחשב לאדם לא אמין. ומהו אותו קשר עין? קשר העין ובעיקר השימוש שלו בתקשורת הנו התפתחות אבולוציונית תרבותית של התקשורת הנוירוטיפקלית. בעת שיח, בו נפתח מטבעו הערוץ הקולי-שמיעתי, פתיתח הערוץ החזותי תגביר את יכולת הקשב ועם מעבר הדורות התקבעה בסגנון התקשורת בין בני אדם (ואגב, לא רק בקרב בני אדם) הדרישה להשאיר את הערוץ החזותי פתוח בכדי להגביר את יכולת הקשב.
וכך, המשפט "תסתכל עלי" הפך לחלק מהכשרת הילדים כשמשעותו בפועל היא: “תקשיב לי" או: “אתה צריך להגביר את הקשב שלך אליי, ולצורך זה עליך להסתכל אליי".

אולם, אם אנו מבינים את ההבדלים בין נוירוטיפיקלים לא"סים (וגם לחלקים אחרים מן הנוירודייברסיטי) עלינו להבין כמה דברים הקשורים בכך:

בלי קשר הכרחי לשונות סנסורית, כאשר אומרים לנו "תסתכל אליי", אנו שומעים "תסתכל אליי" ולא בהכרח שומעים "אתה לא מקשיב לי" – פשוט מכיוון שאנו שומעים יותר את התוכן כ"פשט" ופחות את הטון ואת המשמעות הלא מפורשת. ככלל, סגנון התקשורת האוטיסטי כולל דיבור יותר ישיר ופחות שימוש בסאב-טקסט.
א"סים רבים יודעים ליצור קשר עין. מה שרובנו אינו יודע, הוא לשמור על קשר העין ולהשתמש בו כחלק מתקשורת. א"סים רבים מתארים את קשר העין כדבר מאוד קשה מהרבה סיבות, אולם אלה אשר משתמשים בו כחלק מפרוטוקול התקשורת, עושים זאת מתוך משהו שנלמד בכפיה ולא מתוך סגנון תקשורת הטבעי להם.
בעיקר בשל השונות הסנסורית-תפישתית (אם כי לכך יש להוסיף גם גורמים נוספים שנמצאים מחוץ לתחום היריעה של פוסט זה), כאשר א"ס מתבקש לפתוח ערוץ חזותי כלשהו (אפילו ברמה הרגעית, בגדר "תסתכל אליי בבקשה"), המשמעות האופרטיבית הראשונית תהיה סגירת ערוצי קלט אחרים, או בפועל "תפסיק להקשיב לי בבקשה"…