מן המקורות ו(קצת) על אהבת/שנאת השונה והאחר

מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ
מתוך התלמוד הבבלי מסכת שבת ומתוך ספר טוביה פרק ד

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ
ויקרא י"ט, י"ח

גם הלל הזקן וגם רבי עקיבא, שניהם מגדולי החכמים של העם היהודי, סברו שזו תמציתה של תורה – שני הפסוקים, או הכללים הללו מאוד קרובים במשמעותם. ואכן אלו נורמות התנהגות המבטאות, על פניו, ערך חשוב ביותר בחברה מתוקנת – איננו צריכים לנהוג באחרים באופן שאיננו ראוי ועלינו כן לנהוג באחרים באופן הולם, ממש כפי שהיינו רוצים שינהגו בנו.

אולם ישנו גם אלמנט חבוי משותף בשני המשפטים הללו. בשניהם ישנה הנחה חבויה שעלי לאהוב ולנהוג כראוי במי שדומה לי. עלי להמנע מלעשות לחברי את מה ששנוא עלי! ומה אם מה ששנוא עלי, אהוב על חברי ולהיפך?! ההנחה בבסיס שני המשפטים הללו היא שבין חבריי, ישנם רק אנשים הדומים לי. אם נהרהר בדברים הללו מעט יותר, הרי שזהו בדיוק הבסיס לאהבת הדומה – או במילים אחרות, לשנאת השונה והאחר. למרות שכנראה , זאת לא היתה כוונתם של מי שכתבו משפטים אלה במקור, אך דורות על-גבי דורות שחונכו על שני משפטים אלה, כתמצית התורה כולה, הביאו, בסופו של דבר לדחיית, הרחקת ושנאת השונה והאחר.

הנה דוגמה קטנה:

ערך מאוד מרכזי בחברה הישראלית הוא הערך של החלפת מתנות, האחד עם השני. אנחנו לומדים כבר כילדים, להביא מתנות ליום-הולדת ולקבלן בזמן יום-ההולדת שלנו. אנחנו לומדים גם על החלפת משלוחי מנות בפורים, על מתנות בחגים, על דמי חנוכה ועל האפיקומן בפסח.

ואני, אחד מכללי היהדות שאני כן מקפיד עליו, הקפדה יתרה, אפילו מן המסורה, הוא ״שונא מתנות יחייה״! אני לא אוהב הפתעות בכלל ואני שונא לקבל מתנות – בפרט כאלו שלא ביקשתי מראש מפורשות. כבר מאז שהייתי ילד קטון, בכל פעם שהייתי מגיב שלא כראוי למתנה, הייתי ננזף. אפילו היום, כשאינני ילד מזמן, כאשר תגובתי למתנה היא תגובה שלילית, אני זוכה ליחס עויין!

באשר למשפט השני – הרי הוא מתייחס לאהבה ולא לפעולה כלשהי. נכון! אבל לא במקומותינו אנו. זה כבר קשור בעניין אחר של החברה והתרבות הישראלית. עניין שאני נוהג לכנותו תרבות ה"שלוף". רבות אני שומע בתגובה להצעה מצדי ללמד מעט מן העקרונות של הגישה הבקורתית למוגבלויות – גישה שאין בה עדיין ממש חפץ בתרבות הישראלית: "אנחנו רוצים פעולה, לא לימוד"! ובכן, באווירה תרבותית שכזו – מה עניינו של משפט העוסק רק באהבה, ואיזה חפץ יהיה למישהו רק באהבה, שאינה באה לידי ביטוי במעשה. כאשר אנו מבטאים אהבה לאחר עפ״י הפסוק השני, הרי שאנחנו מבטאים את אותה אהבה במעשה, כפי שהיינו מעוניינים שיבטאו אהבה כלפינו – בלי שום השקעה בלימוד כיצד מעוניין האחר שיאהבו אותו ועד כמה זה שונה מהאופן בו אנו עצמנו מבקשים ביטוי לאהבה כלפינו.

דווקא בכדי ליישם כראוי שני משפטים אלו, עלינו לשנותם ולסגל לעצמנו את אהבת השונה והאחר ע"י כך שנקיים:

מָה שֶׁשָּׂנוּא עָל חֲבֵרְךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ

ו וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כְּפִי שֶׁרֵעֲךָ מְעֻנְיָן שֶׁיֶּאֱהָבוּ אוֹתוֹ.

קיום שני המשפטים הללו באופן שכזה, מחייב אותנו ללמוד מה הזולת רוצה ומה אינו רוצה, ורק כך נוכל לטפח אהבת זרים ולקיים את רוח המשפטים המקוריים!