נעורים, בית הספר העל יסודי, תנועת הנוער והעולם שלי

עם התבגרותי, השוני החיצוני שלי הלך והצטמצם אך השוני התפישתי והחברתי הלך והעמיק. בעקבות סדרת ניתוחי עיניים שעברתי, אני יכול להזיז את גלגל עיין שמאל לאמצע, למעלה ושמאלה. בנוסף, סדרת טיפולים שהחלה כניסוי של פרופ’ דוד בן-עזרא, באמצעות חומר אותו פיתח, שיפרה לאין שיעור את הטיית ראשי. אולם הפער בין תחומי העניין שלי לבין תחומי העניין של בני גילי הלך והעמיק. בעוד שבנים בגילי התעניינו יותר ויותר בספורט ובבנות, אני התעניינתי יותר ויותר בחקר החברה ובצדק פוליטי כלכלי וחברתי. להתערות בחברה כבר לא עניין אותי כלל וכלל. הייתי מאוד פעיל בכל מיני גופים שאותם חשבתי כמקדמים את תפיסת הצדק החברתי שלי. הייתי חניך ומדריך בתנועת השומר הצעיר, מתנדב במשמר האזרחי ופעיל ומדריך בגוף שנקרא "המרכז לנוער מתנדב", שתפקד במידה מסויימת כסניף של תנועת נוער לנוער. בנוסף גם המשכתי בפעילות פוליטית.

לתנועת הנוער הגעתי על רקע אידאולוגי ברור ומוצק. משפחתי הייתה מעורה תמיד בנעשה בשומר הצעיר. הוריי אף הכירו במסגרת תנועתית. מעולם לא הבנתי חניכים אשר הגיעו לתנועה לצורך המפגש החברתי עצמו, במנותק לחלוטין עם השקפותיהם המדיניות, כלכליות חברתיות. זה מאוד הכעיס אותי לגלות כי ישנם חניכים בתנועה שמדיניות כלכלית חברתית אינה מעניינת אותם כלל וכלל והם מגיעים לפעולות רק כדי לפגוש חברים.

בתחום הלימודי הפערים היו אף יותר עמוקים. ההבנה שלה זכיתי מצד רובו המכריע של הצוות בבית הספר בו למדתי, הייתה, כנראה, אחת המתנות היפות ביותר שלהן זכיתי בחיי. במשך חמש שנות לימודי האחרונות, לא נהגתי לשבת בכיתה יותר מחמש דקות רצוף. לא יכולתי לסבול את השעמום הנורא שבזה. הצוות בבית הספר, השכיל להבין את הבעיה שלי, במיוחד לאור העובדה שזה לא פגם במאום בהישגיי הלימודיים. נמצאו לי הרבה תחומי עיסוק מחוץ לכיתה בבית הספר. בהיותי בחטיבת הביניים, מחנכת הכיתה שלי, היתה גם מנהלת הספריה בבית הספר. בהיותו בית ספר מאוד גדול, גם הספריה שלו הייתה ספריה גדולה יחסית לספריית בית ספר. משיכתי הרבה לספרים כתובים, הביאה אותי לבלות הרבה מאוד זמן בארגון הספריה. החל מבניית מדפים (דבר שהיה אתגר מוטורי לא קטן עבורי, אבל כבר אז מאוד אהבתי אתגרים), דרך עטיפת הספרים ועריכת הקטלוג הממויין (פעולה שכשלעצמה הביאה עליי הרבה מאוד רוגע כי היה בכך סדר הגיוני ברור, באותו הקטלוג) וכלה בסידור הספרים על המדפים. פעילויות נוספות שעשיתי בבית הספר כללו שמירה קפדנית על תקינות הגדרות והמקלטים בבית הספר (נושא הבטחון, בהיותי תושב גבול הצפון, מאוד העסיק את כל הבוגרים בסביבתי וגם אותי), בדיקה ושמירה מדוקדקת על תקינותו המושלמת של כל ציוד העזרה הראשונה וכל הציוד לכיבויי אש בבית הספר. בדומה לעניין הגדרות והמקלטים, גם כאן, יש לזכור כי שטחו של בית הספר שבו למדתי, היה אז הגדול ביותר בישראל. בית הספר כלל תשעה מבנים על שטח של כמה דונמים. ועל כן הנושאים הללו גזלו הרבה מאוד זמן. נושא נוסף בבית הספר, בו הייתי מאוד מעורב, היה תכנון תכנית הטיולים הלימודית הבית ספרית. מדובר בבית ספר מקיף שש שנתי ותכנית הטיולים שלו הייתה מקיפה מאוד אף היא. כל מסלול ומסלול נבחר בקפידה רבה תוך התחשבות במגוון רחב מאוד של תחומי לימוד החל מבוטניקה וזואולוגיה, דרך גיאולוגיה, אקלים וגיאוגרפיה ועד תנ"ך, ספרות והסטוריה. לכל מסלול ומסלול לאורך כל אותה תכנית טיולים, הוכנה חוברת עבת כרס, המפרטת את המסלולים השונים על כל מגוון הנושאים הלימודיים הרלוונטיים לכל מסלול. את רובה המכריע של תכנית זאת, ערכו שלושה אנשים: האחראי על לימודי השל"ח, הטיולים והבטחון בבית הספר, אבי, שהיה בתחילה יושב ראש ועדת טיולים של וועד ההורים ואח"כ יושב ראש הוועד, יושב ראש וועד ההורים העירוני ויושב ראש וועד ההורים הארצי של רשת עמל, ואנכי. שלוש שנים לפני כתיבת שורות אלה, כמעט עשרים שנים לאחר סיום הכנת אותה תכנית טיולים, שמעתי את אותו בעל תפקיד בבית הספר, אומר, כי התכנית הזאת מהווה עדיין את הבסיס לתכנית הטיולים הבית ספרית, לאחר הכנסת שינויים מזעריים בלבד עם חלוף השנים.

בהתנדבותי במשמר האזרחי ראיתי את חלקי בנשיאת נטל הבטחון בסביבתי. גם שם, לא הצלחתי להבין את השיקולים החברתיים של מתנדבים אחרים אשר השיקול הבטחוני לא היה מעניינם כלל וכלל. את הכללים והחוקים של מה צריך, מה מותר ומה אסור במהלך הפעילות, למדתי מהר מאוד והשתדלתי מאוד לשמור עליהם כעל בבת עייני. כל סטיה מהם, ולו הקלה ביותר, נראתה בעיניי כחמורה ביותר והפרה גסה של החוק. גם כאן, לא הצלחתי להבין (ואינני מצליח עד היום), כיצד ניתן לתפוס זאת אחרת, כאשר מדובר בגוף האמון על שמירת החוק, הסדר והבטחון. ההתנדבות במשמר האזרחי, בתחילה כמתנדב "קלאסי" ואח"כ כמתנדב במדים, ליוותה אותי במשך שנים רבות וגזלה הרבה מזמני (הייתי יכול לבלות שלוש משמרות רצוף, במשך 24 שעות, באותה הניידת ולא להרגיש בעייפות כלל וכלל) והופסקה רק כאשר החלה מערכת יחסיי עם זוגתי להיום ואם בנותיי.

המרכז לנוער מתנדב בנהריה היה תחום עיסוק נוסף שלי בנערותי. הרעיון המרכזי של הקמת אותו מרכז, היה מקום מפגש שבו מכנה אחד משותף לכל הנערים הנמצאים בו – התנדבות בקהילה. אני ראיתי בו כר נרחב אפשרי להפצת רעיונות בדבר צדק חברתי ומעורבות קהילתית (הרי זה היה המכנה המשותף כמעט היחיד של כל הנוכחים) אך הדבר לא צלח היות ורק אני ראיתי זאת כך. כל יתר הנוכחים הגיעו למקום לצורך המפגש החברתי ותו לא. ובכל זאת לא אמרתי נואש וניסיתי, עד סמוך מאוד להתגייסותי לצה"ל, להמשיך בכיוון אותו ניסיתי כל אותו זמן להתחיל. לא השכלתי לראות כי אני נוחל מפלה עוד מלכתחילה. אני ראיתי רק את האפשרויות הגלומות באותו אוסף אנשים אשר עם חלקם המועט היה לי בסיס מצומצם מאוד של שפה משותפת. אני ראיתי בכך פוטנציאל עצום היות ועם כל שאר בני גילי לא היה לי אפילו הבסיס הזה.

במקביל ובהשלמה לגיבוש תפישתי לגבי צדק וסדר חברתי, התגבש אצלי גם מושג נוסף באותה העת. העולם שלי היה מוכר לי עוד בטרם הכרתי את עצמי, אך באותם ימים, הוא החל לקבל דמות שיותר מקודם לא יכלה ללבוש תיאור מילולי. התאור המילולי הזה מעולם לא היה מושלם ואף היום אינו מושלם ואינו יכול להיות מושלם, אך באותם ימים, הגדרתו ועיצובו התיאורי של העולם שלי החלה לקבל צורה. העולם שלי הוא המקום המושלם היחיד בעבורי, גם אם איננו מקום פיסי כלל וכלל. בעולם שלי אני לבדי ואין אחד זולתי אני אשר יכול להכנס אליו. אל העולם שלי, אני נכנס, כאשר אני מחפש רוגע ושקט בעיקר. בעולם שלי אני יכול לקבל קלט מהעולם החיצון בקצב שלי ובקצב שלי בלבד. אף אחד אינו דוחק בי שם להקשיב, לראות, להריח, לטעום ובוודאי לא לגעת. בעולם שלי, יש לי כל הזמן הנחוץ בכדי לעבד את המידע ולהגיע להבנה הנחוצה ללימוד ולפעולה. מידת הניתוק שלי מן העולם החיצון, בעת שאני בעולם שלי, משתנה בהתאם למהירות עיבוד המידע שלי באותו זמן ובהתאם ליכולתי לקלוט דברים מן העולם החיצון באותו הזמן. לרוב, כאשר אני נכנס לעולם שלי, מידת הניתוק היא רבה היות והגורם שדחף אותי להיכנס לשם, מטריד את מוחי באותו הזמן. הדבר העיקרי המתבצע בעולם שלי הוא תהליך חשיבה טהור. טהור מעצמים / עובדות / הנחות או כל דבר אחר שאינו נוגע לאותו תהליך חשיבה.

היום, כאשר כבר למדתי רבות על הספקטרום האוטיסטי, למדתי דבר אחד נוסף. כאשר מדובר במקומות רבים על ה"בועה האוטיסטית" מדובר בעצם בעולם שלי. ויותר מכך, יש אף דבר יותר חשוב שלמדתי. ההבדל העקרוני והבסיסי היחיד בייני ובין אחרים בספקטרום האוטיסטי, נעוץ, בראש ובראשונה, במידת הפתיחות, הרצון והיכולת, לצאת מן העולם שלי אל העולם החיצון. האוטיסט הקלאסי ביותר, הוא זה אשר אינו מוכן ו/או אינו פנוי ו/או אינו מסוגל, ולו לשבריר של רגע, לצאת מן העולם שלו ולבקר בעולם החיצון. ויהיו סיבותיו אשר יהיו, כל נסיון לשכנע אותו, אשר לא יבוא ממנו בעצמו, נדון לכשלון חרוץ. יהיו שיגידו שאין זה ההבדל העיקרי, היות ואני גם ברמת תפקוד גבוהה הרבה יותר. יהיו גם שיגידו, שאין לי הידע הנחוץ כדי לשפוט דברים אשר כאלה. לאלה גם לאלה אומר, שההוויה האוטיסטית שלי וכל חיי שלא היו קשורים עד היום, כביכול, לספקטרום האוטיסטי, מאפשרים לי להבין דברים אלה הרבה יותר מכל נוירוטיפיקל, יהיו שנותיו האקדמיות והטיפוליות עשירות ומגוונות ככל שיהיו. אינך יכול להבין באמת את הדברים הללו מבחוץ. בכדי להבין את ההוויה האוטיסטית על בוריה, אדם חייב לחוות אותה בעצמו. אין זה סותם את הגולל לחלוטין על קיומו של דיאלוג. הרי, אם הייתי סובר כך, מיותרת לחלוטין הייתי כל כתיבתי זאת (ואינני נוהג לעשות דברים הנתפסים על ידי כמיותרים). אני סבור כי ניתן, ברצון טוב, להגיע להבנה בסיסית משותפת, בין נוירוטיפיקלים המוכנים והמסוגלים ובין אוטיסטים המוכנים והמסוגלים להדברות שכזאת על אף שעולמו של האוטיסט לא יהיה מובן על בוריו לנוירוטיפיקל לעולם, ממש כשם שהעולם הנוירוטיפקלי לא יהיה מובן על בוריו לאדם בספקטרום האוטיסטי לעולם.