בערבו של ה 13 לחודש, ברחתי מביתי. את קורות אותו היום כפי שחוויתי אותן, רשמתי כאן, מיד עם הגיעי לחיפה.
את פגיעתן של שתי הקטיושות שהצליחו לזעזע גם את אנה ולשכנעה שיש לעזוב את הבית לעת עתה, צילמתי היום בביקורי בביתי בעיר מוכת הפגיעות, אליה עדיין אינני יכול לחזור עם משפחתי.

הנפילה הראשונה מן השתיים, בהמשך הרחוב – מרחק שני צמתי רחובות מצומת הרחובות בו אני מתגורר. מתחת לדירה זאת, נפגעה המכולת השכונתית ובמקום פרצה שריפה.
כמה שניות לאחר נפילה זאת נפלה רקטה נוספת

בין בית זה, שרק במזל, הרקטה פגעה בחצרו והתפוצצה בבור שכרתה לעצמה, לביתי שלי עומד בית אחד בלבד, שטרם הסתימה בנייתו. בצד אחר של בית זה, גם הוא, עם בניין אחד המפריד ביניהם, נמצא המעון של בנותיי.

בפעם הראשונה בחיי, אני בוש להיקרא "מנהל רשת".
עד לאן יכולה להגיע אטימות?
כמה חוסר הבנה בסיסי יכול להיות לבני אנוש?
איך ניתן לקוות כל כך שיגיע הרס על הבית?

היא מכנה את עצמה מנהלת רשת (וגם סטודנטית), אבל מנהלי רשתות (וגם סטודנטים) הם כאלה, שאמורים להיות מסוגלים להפעיל קצת את גלגלי השיניים בראשם ולהבין כמה דברים בסיסיים:
מטרת הטילים, היא בראש ובראשונה, להרוג (והם בהחלט מצליחים בכך).
אין דבר כזה טיל שלא גורם נזק.
אני לא רוצה, ולא מוכן לקחת דבר בחינם.
אני מוכן, מראש ובדיעבד, לוותר על כל המלחמה הזאת וכל ההטבות, שאולי אקבל, בכדי לחזור הביתה ולשגרת חיי.

פורסם כתגובה רועמת, לטור אישי "גם אני צריכה הפוגה מלחמתית מהחיים האלו" שאינני מבין כלל איך הגיע לפרסום או אף למחשבה ועוד תחת כותרת "כולנו חזית אחת".
אני מסרב בתוקף להיות, ולו משהו, ביחד עם יציר בן אנוש שכזה! זהו. נגמרו לי המילים.

במרכז הכרמל מפגינים כמה עשרות נגד המלחמה.
הם שואלים את שר הביטחון כמה ילדים הוא כבר הרג.
אז יש לי שאלה אל אותם מפגינים מלומדים:
כמה ילדים צריכים למות כאן, כדי שמלחמה תהיה מוצדקת?
לא. אני מאוד לא רוצה מלחמה.
אני מאוד הייתי רוצה להמשיך בשגרת חיי ולא לברוח מעיר מגוריי אל מקום לא כ"כ רחוק מההפגנה הזאת.
יש לי גם הצעה לכל ההפגנות הללו.
אולי, בעוד יומיים, תועילו בטובכם, להקדים בכמה שעות ולרדת מעט במדרון ההר.
אולי, כאשר ייפול לידכם טיל שבא מעבר לגבול, אולי אז תשנו את דעתכם. זה מאוד נחמד לשבת לכם במקום יחסית בטוח, ולהטיף מוסר.
ואם לא בא לכם להמתין לעוד יומיים, אולי תסכימו להעביר את הפגנתכם למרכז נהריה.
מעניין יהיה לראות את ההפגנה הזאת, תחת מטח קטיושות ישיר.

אני בהחלט איש של שלום. אני כבר נפגעתי מהמלחמה הזאת, גם אם לא באופן פיסי. אני לא הייתי רוצה בכלל, לראות רצועת חוסר ביטחון, בשנית, בדרומה של לבנון.
אבל כאשר אין ברירה, אז אין ברירה.
כנראה באמת שכאשר התותחים רועמים, המוזות מדברות שטויות

צבא שהוכנע במערכה הוא צבא מובס.
צבא לוחם, כל עוד לא הוכנע, אינו צבא מובס.

צבא, אשר אינו משיג תוצאות בשדה הקרב, הוא צבא חסר תועלת.
צבא, הפוגע באויב ומכניע אותו וכובש או משמיד את מעוזיו, הוא צבא בעל תועלת.

וכי איזו תועלת אחרת יש בו בצבא, מלבד הגנה על גבולותיו והכנעת אויביו?
צבא, אשר עד כה, עמד במערכות רבות בכל אחת מחזיתותיו, כולל חזית שאינה פיסית, היות והיא אינה מול צבא אויב, אלא מול ארגוני טרור חסרי גבולות. זהו אינו צבא מובס וחסר תועלת.

זהו צבא אשר יביא תבוסה ויעקור כל תועלת מכל טרוריסט שקרן ובריון גס רוח, המסוגל לטעון דברים אשר כאלה.

יש בביתי אדנית מבטון.
באדנית, זרעתי לפני כחודשיים, זרעי חמנית.
נכון, באיחור ניכר, שכן לא יכולתי להשיג את הזרעים קודם.
ובכל זאת, נזרעו, ואף נבטו שלושה נבטים. אחד מהם, יבש לפני המלחמה.
נותרה בי התקווה, שכן שני האחרים המשיכו להתפתח ואף הנצו ניצנים. זה נראה כאילו לא רחוק היום, ועל אף האיחור, תפרחנה חמניות על אדן חלוני.

ואז הגיעה המלחמה.
בכדי לשמור על שלמותן של בנותיי מפני פגע הרקטות,
ברחתי מעיר מגוריי.
אתמול, בעת שביקרתי בביתי ביקור חטוף,
ראיתי את החמניות יבשות לחלוטין.
כמעט כל הצמחים יבשו לגמרי.
ייתכן, כי כמה מן הצמחים באדנית יתאוששו במידת מה.
אך חמניות, לעצרי כי רב, לא יפרחו על אדן חלוני השנה.
אולי, בשנה הבאה, תהיה לנו הצלחה גדולה יותר.

ובכן, אויביי, הצלחתם לייבש את החמניות על אדן חלוני
אך לעולם, לא תצליחו לייבש את התקווה מליבי.

כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומייה
ולפאתי מזרח קדימה
עין לציון צופיה
עוד לא אבדה תקוותינו
התקווה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים

נכון, אתם עדיין יורים עלי רקטות
(ברוך השם, פחות, אבל עדיין יורים).

נכון, אתה, לצערי, עדיין נושם
(אני מקווה מאוד שאוויר מאוד לא רענן, אך עדיין נושם).

נכון, ארגונך מצליח להסב נזק לחיילי צה"ל ולאזרחי מדינת ישראל
(בלי הבחן בין דם לדם).

נכון, התקשורת כאן הפסיקה לשמש לך קצין תצפית קדמי
(אם אכן יש לך את כל נקודות הפגיעה, אז למה זה כ"כ מרגיז אותך?).

אך דע לך, כבוד השייח` חסן נסראללה עוד כמה דברים:

• א. אין העולם (ואף לא האומה הערבית), מתייצב לצידך.
• ב. אינך יכול ואינך מוסמך לדבר בשם האומה הערבית, אשר חלקים נכבדים מאוד ממנה מגנים אותך, דווקא בשל ניסיונך זה (והרי נשקך טובח בהם ממש כשם שבנו).
• ג. בסופו של היום (גם אם ארוך כעשור או כמאה, היום הזה), ארגונך לא יהיה קיים יותר (מי ייתן, וגם אתה תצורף לרשימת השאהידים אליה אתה כל כך משתוקק להצטרף).
• ד. איך אתה חושב לגייס את האומה הערבית לצידך כאשר אתה משתמש בבניה של אומה זאת בתור מגן אנושי לארגונך היקר מפז, אותו אתה גם כך הולך לאבד (אין דבר בעולם אשר יוכל להציל את ארגונך. גם לא אלפי שאהידים)?

חזרתי כעת מביקור בעיר רפאים.
חזרתי כעת מעיר מגוריי מוכת הרקטות.
חזרתי כעת מעיר, שבה לא הולכים ברחובות,
אך כנראה שיש שם תנועה מאוד סואנת,
שכן, הרמזורים עדיין פועלים כסדרם.
(היש משהו יותר מסוכן מלעמוד ברמזור אדום במקום כזה?)
חזרתי כעת מעיר מותשת, שכוח יושביה במותניהם.
בעת שעזבתי אותה, לפני כשבוע, הרמקולים היו צלולים כשהודיעו לרדת למקלטים.
כעת, ההודעות נשמעות כנביחות וכלל אינו ברורות.
כעת חזרתי, ואת פני קיבלה אזעקת התראה מפני רקטות נוספות.

זה בכלל לא משנה איך אתם קוראים לזה.
זה מיועד להפחיד ולהרוג, ועל כן יקרא שמו
ט ר ו ר .
אפשר לעטוף אותו בנייר כסף, אפשר גם לשים בתוכו סוכריות מעופרת,
זה עדיין לא ישנה את העובדה הבסיסית, שזהו עדיין
ט ר ו ר .
אפשר לטעון למטרות צבאיות בלבד.
אבל כאשר מכוונים כלים שכאלה, מול ריכוז אוכלוסיה אזרחית, זה אך ורק
ט ר ו ר .
כאשר אין לפעולות גיבויי מצד המדינה,
וכאשר ישנו שיתוף פעולה עם ארגונים זהים, זה לא יכול להיות דבר מלבד
ט ר ו ר .

אז אצלנו (מכיוון שכבר מזמן אין לנו ברירה אחרת),
כבר לומדים בגיל הגן ש
א ס ו ר   ל ת ת   ל ט ר ו ר   ל נ צ ח