עכשיו אני כבר לא מבין כלום.

מן הצד האחד, אני מתפקד מספיק טוב ויש לי ידע נכבד בשביל לעבוד. ידע כל כך נכבד שברוב מקומות העבודה, אליהם ניסיתי להתקבל במהלך שבע השנים האחרונות נמצאתי Over Qualified (בתרגום חופשי – מוכשר יתר על המידה) למרות שאינני נושא, ולו תעודה מקצועית אחת.
מן הצד השני, אני לא מצליח להתקבל ולהחזיק במשרה מסודרת במשך רוב חיי הבוגרים.

מן הצד האחד, אני חי בדירת שלושה חדרים, השייכת לאימי, לאחר שנושלנו מרוב רכושנו ע"י קרובי משפחה יקרים. אנחנו חיים כאן שישה נפשות.
מן הצד השני, מקור המחייה היחיד שיש לנו, הוא קיצבת זיקנה ופנסיה אותם מקבלת אימי מאת המוסד לביטוח לאומי (כן, את שניהם היא מקבלת משם – היא עבדה באותו המוסד במשך מרבית חייה הבוגרים) – סה"כ כארבעת אלפים ₪ בחודש.

מן הצד האחד, עבודה שכירה אני לא מצליח למצוא.
מן הצד השני, בעסק עצמאי אותו פתחתי בתחילת שנת 2005, אני לא מצליח להתמודד עם התחרות הפרועה ולרכוש לקוחות. כך שהעסק נמצא ברובו המכריע של הזמן, בהפסד.

מן הצד האחד, בכדי להמשיך להחזיק את העסק, שאולי, רק אולי, יום אחד עוד יצלח לפרנס, ולו רק אותי לבדי, אני מחזיק ברכב.
מן הצד השני, מי שמחזיק ברכב, אינו זכאי להבטחת הכנסתו מאת המוסד לביטוח לאומי.

מן הצד האחד, המוסד לביטוח לאומי, אליו פניתי בבקשה לקיצבת נכות, מכיר בעובדת היותי נכה.
מן הצד השני, סבור אותו המוסד, כי נכותי אינה מספיק קשה בכדי שאזדקק לקיצבה מאיתם.

אתמול קיבלתי הביתה בדואר רשום, דחיית המוסד לביטוח לאומי את בקשתי. מסתבר, שכל שלושת הופעותי בפני רופאים מטעם אותו המוסד לביטוח לאומי, רופאים אשר למעט אחד מהם – רופא העיניים – לא ערכו לי מעולם בדיקה כלשהי הרלוונטית לתביעתי לקצבת נכות על רקע קשיי למצוא עבודה בעקבות היותי אדם בספקטרום האוטיסטי, היו לחינם. גם לאחר שהסכמתי לרדת אפיים ארצה ולבקש עזרה, היות ואין לי מוצא אחר, זה לא הועיל. בכדי לקבל את קצבת הנכות המזערית, נדרש אדם להיות נכה בשיעור של ארבעים אחוזים לפחות. לי, קבע המוסד לביטוח לאומי, שלושים ותשעה אחוזים בלבד (וגם זאת הם הועילו בטובם להעניק לי, באופן קבוע, החל משנת 2005 – על תופעות רפואיות הקיימות אצלי מלידה).

ועכשיו לקצת הומור מאת אותו המוסד לביטוח לאומי (או אולי מדובר באירוניה או סרקזם – הרי כבר נקבע כי אינני מסוגל ממש להבחין בהם או ביניהם): בתחתית הטופס אותו שלחו אלי בדואר רשום, ישנה המלצה (הם אפילו טרחו לסמן את המשבצת לידה בסימן √): הם ממליצים לי לפנות לשרות התעסוקה בכדי למצוא עבודה מתאימה.

יש לי שאלה פתוחה לפקידי אותו המוסד לביטוח לאומי: אתם מתכוונים להמשיך ללעוג לי למשך הרבה זמן? כי את הלעג הזה אני מכיר כל חיי. הוא הרי אחד הגורמים שהביאו אותי למצבי הנוכחי. לא על הנכות עצמה אני מלין. לא. לי, אין כל בעיה עם מגבלותי. יש לי בעיה רצינית, עם יחסה של חברה שאתם חלק מן הממסד שלה. יחס של חברה שאינה מוכנה להתיר לי לעבוד ולהתפרנס בכבוד. יחס של חברה שאינה מתירה לי, כאשר כבר אמרתי נואש מלמצוא עבודה בכל מסגרת אפשרית, לבקש עזרה מהממסד של אותה החברה. שירות התעסוקה? הצחקתם אותי! אין שום סיכוי שבעולם, שהייתי אפילו מראה את פרצופי ומעיז לחתום על בקשה לקיצבת נכות או לכל בקשה אחרת לסיוע, לפני שהייתי מחפש, בכל דרך האפשרית עבורי, מקור פרנסה מעבודה!

אז איך, תגידו לי בבקשה, קוראי הנכבדים, איך יכול אוטיסט, לחיות בכבוד בחברה שמצד אחד אינה מתירה לו להתפרנס, ומן הצד השני אינה מוכנה לסייע לו? כיצד יוכל אדם אוטיסט להמשיך ולשרוד בסביבה אשר מן הצד האחד רואה בו שונה ומוזר עד כדי כך שאינה מוכנה להתיר לו להתפרנס בכבוד ומן הצד השני אינה מכירה בשונותו ואינה מוכנה להודות כי שונותו מצריכה סיוע?

כיצד ניתן להמשיך ולא לאבד את תקוותינו להיות אוטיסט גאה בארצנו, ארץ ציון וירושלים??

בלילה שלפני כן, סיימתי לכתוב כאן את סיפורי. רציתי להביא אותו איתי במספר עותקים מספיק לכל חברי הוועדה, שאת רובם אינני מכיר והם אינם מכירים אותי. הדבר לא ממש הסתייע היות והיתה תקלה לא צפויה במדפסת שלי. ישיבת הוועדה אמורה להתחיל ב 08:30 במקום לא מוכר לי בגבעתיים. רציתי לצאת מהבית ב 05:30 כדי לנסות להכיר קצת את המקום לפני שכולם מגיעים. ב 05:45 סיימתי להדפיס את העותק החמישי ויצאתי מתוח כמו קפיץ מהבית. בחדרה כבר התחילו הפקקים וחששתי שבסוף אאחר, אולם הפקקים היו לא ממש כבדים, כך שבשעה 07:50 התייצבתי בפני שומר הבניין ברחוב כורזין 1 בגבעתיים, לאחר שמצאתי אפילו חניה שקיוויתי שאינה כרוכה בתשלום (בדיעבד, תקווה זאת אף הוכיחה את עצמה). השומר, בדרך הנשגבת מבינתי, ידע כי פני לאלו"ט, הצביע על המעלית ואמר "קומה ארבע". עליתי במעלית ונתקלתי בדלת הנעולה של משרדי אלו"ט.

לאחר כמה דקות המתנה, הגיעה מישהי שפתחה את הדלת. היא אף שאלה אותי למי אני מחכה וכשהשבתי שאני אמור להיות בוועדה שמתחילה בשעה 8:30 עם ענת, שמרכזת אותה, היא טענה שאין שם ענת. היות ואני יודע שיש (פגשתי אותה בחדרה כשבוע וחצי לפני כן), פשוט התעלמתי מהמשך דבריה והתחלתי לבדוק את סביבתי.
הדבר הראשון שנתקלו בו עיניי, היתה ערמה של בטאונים ליד דלת הכניסה. ערמה, בחצי הגובה שלי בערך, של גליונות בטאון שנקרא "קשר עין". הרגשתי כאילו בכניסה עומד שומר וצועק עלי "היי אתה. מה לא בסדר איתך!? למה אתה לא שומר על קשר עין!!?" אז נרתעתי לאחור והתרחקתי משם, משתדל לא להביט לכיוון שנית. התחלתי, בחשש, ללכת במסדרון. בכניסה ראיתי את תמונות הזוג רבין המנוח. הדבר עודד אותי כמעה. את הקשר שלהם לאלו"ט שכחתי אבל זה עשה לי טוב לראות פרצופים מוכרים כ"כ, למרות שהם עדיין מאוד חסרים לי. התעכבתי שם לכמה שניות והמשכתי לסרוק את הכניסה. היה שם שלט שמכריז ומפרט את מטרות האגודה. אגודה לאומית לילדים אוטיסטים. אז למה אני כאן? אני לא ילד. טוב, אני יודע שלשנות שם של אגודה לאומית זו משימה בירוקרטית רצינית. אז לפי מטרותיהם הם לא עוסקים ממש רק בילדים. בשלט הזה, לוגו האגודה התנוסס כמו באתר האגודה באינטרנט, באופן לא הכי בולט. אולם בשלטים אחרים, וגם בכמה ניירות שהיו שם, הלוגו הזה היה הרבה יותר בולט וממש צעק אלי "יום יבוא ואנחנו נפתור את הפאזל הזה שהוא אתה. ואז לא יהיה יותר אוטיזם בעולם!". עברתי להתבונן בשלטים עם השמות והתפקידים על הדלתות. השלטים הללו דווקא הרבה יותר נחמדים. צבעוניים ומעוטרים בפרחים.
ב 08:10 הגיעה ענת, מרכזת הוועדה, ודי היתה מופתעת מזה שאני כבר שם. הלכנו יחד לחדר שבו עתידה להתכנס הוועדה. שמונה אנשים זרים בחדר די קטן. לא נורא. כבר הייתי במקומות יותר מפחידים מזה. וגם היו אמורות להיות שם שתיים שאני כבר מכיר ויודע שמהן אין מה לחשוש. הוצאתי מתוך תיקי את חמשת העותקים של סיפורי וניסיתי להסביר לענת את הבעיה שהייתה לי עם הדפסתו. הבעיה נפתרה די בקלות – ניגשנו יחד למכונת צילום במסדרון וצילמנו עוד שלושה עותקים. כשחזרנו לחדר כבר הגיעו לשם שתי האמהות שהיו אמורות להגיע וענת אמרה משהו שהיה די תמוהה בעיניי, אבל כבר החלו התרחשויות מהירות אז לא יכולתי לשאול אותה למה ולמי התכוונה באמרה שמרגלית מאוד התרגשה לשמוע על נוכחותי בוועדה.

ישיבת הוועדה החלה ב 08:40 עם סבב של האנשים שהציגו את עצמם בפני. היו שם שתי אמהות, שתי עובדות סוציאליות (אחת מהן מרכזת הוועדה), פסיכיאטר ועבדכם הנאמן. עוד שלושה חברים בוועדה היו חסרים. הוועדה עוסקת ביצירת מודל תיאורטי לסיוע לבוגרים בספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה / אספרגר (בבקשה לא לשאול אותי מה ההבדל! מבחינתי – אין הבדל כזה). דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק. האנשים שישבו שם באותה הישיבה, בהחלט מקשיבים למה שיש לי לומר ומתייחסים כראוי. מכאן, שיש מקום להמשיך ולהביא את הדברים לשם, למרות כל הקשיים והמכשולים שבדרך. הוועדה, היות והיא עוסקת, בשלב זה, בבניית מודל תיאורטי בלבד, מתחילה לעסוק בקשיים בעולם העבודה. אח"כ תעסוק הוועדה גם בתחומים אחרים. לעומת בניית המודל התיאורטי, ישנה הבנה בקרב חברי הוועדה, כי היישום חייב להיות מקביל בכל תחומי החיים. ישנה גם פתיחות מסויימת ואני מקווה שפתיחות זו תגדל ותעצים, לרעיון שמי שאמור לנהל את חיינו הם אנחנו בעצמנו ולא גורמים מקצועיים או אחרים מבחוץ. עד כמה זה יבוא לידי ביטוי בסופו של התהליך? רק ימים יגידו. אני מקווה שכמה שיותר.

בדרכי חזרה הביתה, כשהייתי כבר במחוז הצפון המוכר והטוב, צילצל הטלפון במכוניתי ועל הקו היתה מרכזת הוועדה. עוד לפני שהספקתי לשאול, היא כבר ענתה על שאלתי, מי היא אותה מרגלית. היא אמרה שהיא נמצאת סמוך למשרדה של מנכ"ל אלו"ט מרגלית תירוש אשר עדיין מאוד נרגשת מנוכחותי בוועדה והיא הציגה בפניה מספר שאלות אלי. הראשונה היתה האם אהיה מוכן שיצולם העתק מסיפורי באופן אישי בשבילה. היות והסיפור נמצא גם כאן, בבלוג שלי באינטרנט, כמובן שלא התנגדתי. השאלה השניה הייתה האם אפשר להכניס את הסיפור הזה למאגר הידע של אלו"ט. על כך השבתי, כי אין בעיה להכניסו למאגר הידע, אולם אני מתנגד בתוקף שיצוטט כולו או מקצתו בבטאון האגודה כל עוד שמו של בטאון זה לא משתנה. השאלה הבאה הייתה אם אני מוכן שמספר הטלפון שלי יימסר למזכירה של מרגלית בכדי שזו תתקשר אלי לתאם פגישה ביננו והאם אהיה מוכן אף לתת הרצאות בעניין. כמובן, שהשבתי בחיוב.

על אף שעוד רבה הדרך, ויש להבהיר מראש מהן הצפיות של כל אחד מן הצדדים כאן, נראה לי כי הסיכוי לבנות עתיד טוב יותר, קיים וכי יש לנצל סיכוי זה כמיטב האפשרי.

פרק זה היה אמור להתחיל במילים "יש לי חלום" ולהמשיך בכיוון מאוד דומה לנאומו של מרטין לותר קינג. אולם אינני נוהג להעתיק דברים, כי אם להשתמש בהם בתור בסיס לרעיונות. אז במקום זאת, אנסה לתאר את חלומי כמה שיותר קרוב לאיך שאני רואה אותו. אין זו משימה קלה בעבורי. רעיונות הם הרבה יותר ממלים, אך ידי מעולם לא היתה קלה ברישום או ציור. גם לכתוב לא היה לי קל מעולם, אך אני עושה את המירב לו אני מסוגל ומקווה להיות כמה שיותר ברור.

אתחיל בטרם תיאור חלומי, בעובדה אחת שנודעה לי ביחד עם היוודע לי על היותי אוטיסט. בכל ימי חיי, העובדה הקשה ביותר מנשוא, לגבי דידי, הייתה הבידוד. לא היותי לבד – אם זה אני דווקא מסתדר נהדר. העובדה שאינני יכול למצוא אנשים (או ליתר דיוק, מעטים האנשים אשר מצאתי), אשר מסוגלים ומעוניינים להזדהות איתי על כל המכלול של ה"אני" שלי. מעולם לא מצאתי אנשים שיהיו דומים לי והדבר מאוד חרה לי לכל אורך הדרך. כאשר גיליתי כי המכלול של ה"אני" שלי הוא בעצם האוטיסט שהוא אני, גליתי ביחד עם זאת, אוכלוסיה שלמה של אנשים דומים לי. אדם לא יכול להיות זהה לי. בשביל זה הוא צריך את ההסטוריה שלי, את הסביבה שלי ואת החיים שלי. בני האדם, אותם פגשתי לראשונה בהיותי לקראת גיל שלושים ושבע, דומים לי בחלקים המהותיים ביותר של מהותי. בדרך המחשבה ובתפישת העולם. יש ביניהם דומים לי יותר ויש הדומים לי פחות, אולם ישנם קווים הדומים בינינו במגוון שלם של תחומי חיים. ככל שנמצא ביחד, יותר בני אדם, עם קווי דמיון בינינו, כך הסיכוי שבקבוצה יימצאו אנשים דומים אחד לשני ילך ויגדל.

התחום השני הקשור לחלומי הוא דרך האבחון אותה עברתי. השלב הראשון באבחון זה, כלל איסוף חומר רב על אוטיזם ובעיקר על התסמונת על שם אספרגר. תוך כדי איסוף החומר בדקתי את תקפותו של החומר הזה עלי. כאשר הגעתי להבנה, כי אכן התסמונת על שם אספרגר מתארת באופן מדוייק ביותר אותי ואת מהלך חיי, התחלתי לחפש מבחנים מעשיים אשר יאוששו או יפריכו את הסברה שלי. מצאתי מעטים כאלה אשר יכולתי להשתמש בהם בעצמי, ובכל אותם המעטים שמצאתי, נמצאו מסקנותי נכונות. השלב הבא כלל שיחות, דרך האינטרנט, עם מספר אנשים בספקטרום האוטיסטי בעצמם. ברובם, הם אוששו את מסקנותיי לגבי היותי בספקטרום האוטיסטי בעצמי. ואז החל החלק היותר רשמי של האבחון. הסיבות לאותו אבחון רשמי, הן מגוונות ורבות. מתוכן אציין כאן רק את זו שנראתה בעיניי כחשובה ביותר. רציתי את התוקף הרשמי, על כך שהאבחון העצמי והקבוצתי שלי היה נכון. רציתי לדעת בוודאות שעשיתי את החשבון נכון ולא טעיתי בשלב כלשהו בדרך.

בחיפוש די פשוט, הבנתי כי אבחון רשמי באזור הצפון, של התסמונת על שם אספרגר, נעשה, לבוגרים, אך ורק במקום אחד. בטרם פניתי לאותו מקום, הכנתי שתי רשימות. האחת כללה את המאפיינים של התסמונת ודרך הביטוי שלהם אצלי. הרשימה השניה היתה רשימת שאלות אשר רציתי לברר בטרם האבחון. שאלות כגון – איזה מבחנים כולל האבחון, כמה אנשים מעורבים באבחון, וכן הלאה. בפנייתי הראשונה לאותו מקום אבחון, נמסר לי שיתקשרו אלי בחזרה. ואכן התקשרה, מי שעתידה לבצע את האבחון. על רשימת שאלותי היא סירבה לענות בטלפון וטענה כי אקבל תשובות בטרם האבחון, במקום. השאלה היחידה מתוך הרשימה, עליה כן הסכימה להשיב בטלפון היתה האם עלי להביא איתי מסמכים רפואיים כלשהם. היא אמרה כי במידה ויש לי מסמכים רפואיים הנוגעים להתפתחותי בילדות, שאביא אותם, אולם אין הדבר קריטי בכדי לבצע את האבחון. אמרתי לה שאין בנמצא מסמכים כאלה, היות ולפני כן בדקתי בכל בתי החולים בהם היו תיקים על שמי, ורק תיק אחד נותר, בו המסמך הוותיק ביותר משנת 1985. היא חזרה וטענה כי אין הדבר קריטי וכי יוכלו לבצע אבחון גם ללא מידע קודם. הגעתי למקום ביחד עם זוגתי ונתבקשנו להמתין בחדר ההמתנה. לא ממש חדר, יותר מעבר. מעבר בין כמה חדרים, אשר בו ניתן לשמוע בבירור רב, את השיחות המתנהלות בחדרים הללו, בנושאים שונים, בעת ובעונה אחת. בעת הקליטה, ניסיתי לברר, האם אוכל לקבל לשאלותי מענה מעם הפקידה. זו חטפה את דף השאלות מידי והחלה יורה את התשובות בקצב של מכונת יריה. רוב התשובות היו כי אקבל תשובות מן המאבחנת. אלה, על כל פנים היו התשובות היחידות אותן הצלחתי להבין. כאשר נכנסנו לחדרה של המאבחנת, ביקשתי תשובות לשאלותיי ובראש ובראשונה, מה כולל תהליך האבחון. היא אמרה שהוא כולל שיחה אישית איתי ועם זוגתי (שבעצם כבר החלה) וכמה מבחנים. אילו מבחנים? היא לא יכולה להגיד מראש כי אני אוכל לזייף את התוצאות אם אדע מראש. השיחה עברה בשלום כעבור כשעה. ואז התחיל רצף של מבחנים במשך כמה שעות, ברובם מבחני זכרון. הרצף הזה נמשך גם כמה שעות במפגש השני כעבור שבוע, ובסופו, לאחר שביקרתי גם אצל ראש המחלקה ושוחחתי איתה ועשיתי עוד מבחן במחשב שלה, נתבקשתי למלא שאלון אישיות שכלל יותר משמונה מאות שאלות, במחשב. כעבור כשבועיים קיבלתי הביתה את התוצאות. במשך שלושה עמודים, מתוארים, אחד לאחד, מספר רב של המאפיינים האוטיסטיים שלי ובסוף סיכום שהיה כזה: היות ותוצאות שאלון האישיות לא היו תקפות ולא ניתנה כל אנמנזה רפואית על ההתפתחות, לא ניתן להגיע לתוצאות חד משמעיות. ממליצים על MRI של המוח ועל אבחנה פכיכיאטרית. היות ובראש המסמך מופיעה אבחנה של עיקוב התפתחותי, התקשרתי אל המאבחנת שנית וביקשתי לברר מדוע לא היה ניתן לרשום לפחות PDD-NOS. תשובתה די הכעיסה אותי. "התוצאות לא היו חד משמעיות ואיננו יכולים לקבוע PDD-NOS היות ואבחנה כזאת לא נמצאת במחשב שלנו".

בצר לי, פניתי לחפש פסיכיאטר שיערוך לי אבחון נוסף וקבעתי תור ל MRI של המוח. מצאתי פסיכיאטרית הידועה כאחת מברי הסמכא הגדולים בישראל בכל הקשור לתסמונת על שם אספרגר, אשר תהיה מוכנה לקבל אותי לאבחון במרכז הארץ. שלחתי אליה את כל מה שקיבלתי מהאבחון הקודם, הגעתי אליה כעבור כחודש, ואחרי שעה ושמונה עשרה דקות, היא הסכימה איתי כי האבחון שלי מדוייק היה. היא גם שאלה אותי למה המליצו לי לעשות MRI. אמרתי שאינני יודע למה והיא אמרה שזה מיותר.

ומכאן אל החלום עצמו.

חלומי הוא חלום של קהילה. הוא חלום שבו הקהילה האוטיסטית הישראלית מתגבשת לכדי בדיוק זאת – קהילה. אין זה, חלילה, אומר קהילה מבודדת. לא כל קהילה צריכה להיות מנותקת מן הסביבה שלה. למעשה, קהילות אשר התעלמו מסביבתן, נכשלו תמיד במבחן הזמן. ככל שהניתוק רב יותר, כך גם עוצמתו של הכשלון. הקהילה המופיעה בחלומי היא קהילה שבה כל אחד מוצא את המקסימום שבו, תוך הפריה הדדית ותוך מקסימום ההתחשבות האפשרית ביחיד שבקהילה. בקהילה שבחלומי, איש איש ומידת הצורך שלו בתמיכת הקהילה. ישנם אשר מעוניינים להתגורר מחוץ לקהילה ולהיפגש עם יחידים ו/או קבוצות בקהילה רק מידי פעם. ישנם אחרים המעוניינים במגע, יותר עם הסביבה החיצונית לקהילה אך מעוניינים גם באינטראקציה שוטפת עם הקהילה. ישנם עוד אחרים המעוניינים בחיים בתוך הקהילה אך גם באינטראקציה כלשהי (אם שוטפת ואם מידי פעם) עם האוכלוסיה שמחוץ לקהילה. וישנם כאלה המעוניינים בחיים רק בקרב הקהילה.

בקהילה שבחלומי, לכל אחד מבני הקהילה ניתן בדיוק הסיוע לו הוא זקוק. מן הצד האחד אין התעלמות מצרכיו המיוחדים של הפרט, אך מצד שני יכולותיו וכישוריו באים לידי ביטויי מקסימאלי, היות והוא אינו מקבל סיוע לו אינו זקוק. בקהילה האוטיסטית שבחלומי, ישנם אנשי מקצוע, הן אוטיסטים והן נוירוטיפיקלים, אשר מביאים לידי ביטויי את ההכרה האוטיסטית ואת העובדה כי השוני הזה, שבין אוטיסטים לנוירוטיפיקלים אינו שוני אשר ניתן להתעלם ממנו ולטעון שאין הבדל בין השניים. בקהילה האוטיסטית ישנם אף מחנכים אוטיסטים ונוירוטיפיקלים המקיימים "חנוך לנער על פי דרכו", ואף אמנים, יוצרים ואנשי רוח אוטיסטים ונורוטיפקלים המקבלים את דרך החיים האוטיסטית.

הקהילה האוטיסטית פתוחה לכל מי שמוכן לשמוע, להקשיב ולכבד, את דרך החיים שלה. בקהילה האוטיסטית, לא מסתכלים על השונה מלמעלה, אלא בגובה העיניים (וכמובן לא כופים דבר – גם לא קשר עיין), ובה נותנים ביטויי לשאיפותיו של היחיד, ממש כמו לשאיפות הקהילה, ללא קשר למי הוא ומה הוא היחיד.

אל הקהילה האוטיסטית יכול להצטרף כל מי שסבור כי הוא א"ס – אדם בספקטרום האוטיסטי וכי אין הסכמה גורפת בקהילה, שהוא איננו כזה. האבחון הטוב ביותר לאוטיזם, מסתבר, הוא אבחון עצמי מאושש שווים. הדרך הטובה ביותר והמדוייקת ביותר להויתו של א"ס הינה ע"י הא"ס עצמו וע"י א"סים אחרים.

יש גם צד שני לקהילה האוטיסטית. היות ומדובר בקהילה של חריגים מן החברה הכללי, הקהילה האוטיסטית, אינה יכולה להתקיים ללא סיוע מבחוץ. הסיוע יכול להתבצע בדרך של גומלין, אולם זה ייתכן, אך ורק אם חברי הקהילה יכולים לקבל , באינטראקציה שלהם עם הסביבה כולה, את ההתאמות הנחוצות להם. אם התאמות אלה קיימות, ישנו סיכוי סביר לגומלין בין הקהילה לחברה הסובבת.

עצם המחשבה על אוטיזם כעל מחלה חסוכת מרפא, מעוררת בי חלחלה. אוטיזם איננו מחלה, ועל כן אוטיזם אינו דורש מרפא. אוטיזם הינה שונות מוחית, נוירולוגית, מחשבתית ותפישתית.

כאשר החברה רואה שונה בקרבה, התגובה החברתית הראשונית, היא דחייה. עד כמה שזה פוגע, מעליב ומוזר לי, אני יכול להבין את המניעים המביאים לכדי כך. מה שאינני מסוגל, כלל וכלל להבין, לקבל או לשקול, הוא התגובה הבאה, בד"כ, לאחר הדחייה הראשונית. הרצון לתקן את השונות. מוסכם וידוע, ע"י רובה המכריע של האנושות, ברמה העקרונית והתיאורטית, כי השונות והגוון, הם אשר הצעידו מאז ומעולם את האנושות קדימה. ללא הגוון וללא השונות, אין הידע האנושי ו/או ההישגים האנושיים יכולים להתפתח. כל האנשים אשר הביאו לפריצות דרך בכל תחום שהוא, במדע, במדיניות, בכלכלה, בפילוסופיה, כולם היו שונים מן הממוצע והרגיל בחברה. החל ממציא הגלגל ועד פיתוח תאורית המפץ הגדול, כל הממצאים הגדולים וכל פורצי הדרך, היו לכל הפחות "יוצאים מן הכלל" או במילים אחרות, שונים ממנו.

הבעיה האמיתית, נעוצה בהעברת ההכרה הזאת, מן הכח אל הפועל. היישום המעשי של ההכרה בקבלת השונות, הוא, לתפישתי, שורשה של הבעיה כולה. כאשר באים גורמים מחקריים שונים, וטוענים כי יש למצוא את הגורמים הגנטיים ו/או האחרים לאוטיזם בכדי לאפשר את חיסולה הטוטאלי של התופעה, הם טוענים בעצם, כי יש לחסל את הקידמה האנושית ומכאן את האנושות כולה.

כאשר באים ואומרים כי יש לרפא את האוטיזם, מעבר לכך שמתייחסים אל האוטיזם כאל מחלה, באים וטוענים כי בעצם המשימה כלל אפשרית. את כל אותם הטוענים כך הייתי מעוניין לשאול שאלה מעניינת. האם הייתם מוכנים שיירפאו אתכם עצמכם מתוך עצמכם? האוטיזם הינו חלק בלתי נפרד מן האוטיסט והוא חלק אינטגראלי מהגדרתו העצמית. אל נא תנסו להוציא מן האוטיסט את עצמיותו. הדבר עלול להיות קטלני ביותר!

אוטיסט איננו אדם עם אוטיזם, היות ומהגדרה כזאת משתמע כי ניתן להפריד את האוטיזם מן האדם, לחסל את האוטיזם ולהשאיר את האדם שהיה קודם עם אוטיזם, בלעדיו. אולם הדבר אינו ניתן מסיבה אחת פשוטה, ניתוק האוטיזם מן האוטיסט פירושו חיסול עצמיותו של האוטיסט ומכאן גם חיסולו כאדם. ייתכן, כי ישנם בני אנוש אשר יכולים למסור את כל עצמיותם בידי סביבתם, להישאר בלעדיה ולהמשיך לחיות כרגיל. אוטיסט, על כל פנים, אינו יכול לעשות דבר שכזה. אוטיסט המאבד את עצמיותו משול, בעיניי על כל פנים, לזומבי – מת מהלך – ייצור אנושי חסר חיים. אני לא מניח שזו מטרת הטיפולים השונים באוטיזם וזו אינה המטרה ב"טיפול הרפואי" הניתן לאוטיסטים, אך זו, להכרתי, התוצאה האפשרית היחידה מהם. אינני פוסל על הסף מתן טיפול תרופתי במקרים מאוד קיצוניים של תופעות לוואי המלוות את הקשיים בהם נתקל האוטיסט. אני בהחלט לא חסיד של תרופות שכאלה, אך במקרים נדירים זה יכול להיות נחוץ. כל שאני טוען הוא, כי בשל השונות של האוטיסט, מבנה האשיות שלו שונה מזה הנתפס בעיניי הנוירוטיפיקל (מי שהמבנה הנוירולוגי שלו טיפיקלי ומכאן שאינו בספקטרום האוטיסטי) כסביר ורגיל. היות ומבנה האשיות שונה, לא ייתכן כי דרכי הטיפול (ובכלל, אפילו ההגדרה והאבחנה) בבעיות הקשורות במבנה האשיות, יהיה זהה. משול הדבר בעיניי, כטיפול זהה בבני תרבויות שונות, בסממנים הנתפסים באופן שונה בתרבות ממנה הגיעו. אפילו סממנים חיצוניים כדכאון וחרדה, יכולים לנבוע ממקורות שונים לחלוטין אצל אוטיסט, דבר אשר לנוירוטיפיקל, בד"כ יהיה קשה להבין. הנה דוגמא קטנה: אחד המאפיינים הבולטים באוטיזם הוא השאיפה ואף הצורך בשיגרה ובסדר יום קבוע. נכון הוא שככל יתר המאפיינים באוטיזם, גם כאן, שונה הדבר מאוטיסט לאוטיסט. אולם, אצל אוטיסט אשר הדבר קריטי ביותר עבורו, יציאה לחופש גדול יכולה לגרום להתקף חרדה. בקרב נוירוטיפיקלים, הדבר ייחשב כסממן של בעיה נפשית אשר מתבטאת בחרדה. אולם אצל האוטיסט, אין מדובר בבעיה נפשית כלל וכלל. התקף החרדה הזה הינו תגובתו הטבעית ביותר להפרת סדר יומו. מכאן, שטיפול תרופתי, גם אם הוא יעיל במקרה שכזה, אצל נוירוטיפיקל, יכול להשיג תוצאה הפוכה לחלוטין מן המצופה, אצל אוטיסט.

יתרה מכך. באים וטוענים: אתה אוטיסט ולכן אינך מסוגל להבין קודים חברתיים? טוב ויפה. אם כך לא יכול להיות ששיקול הדעת שלך, תקין הוא. ועל כן, אנחנו נחליט בשבילך מה טוב לך ומה לא טוב. באיזו מסגרת אתה יכול להיות ובאיזו לא. הדבר בהחלט תקף כאשר מדובר בילדים. וכאן, אין זה משנה אם הילד הוא ניורוטיפיקל או אוטיסט. ילדים הם אנשים שטרם הספיקו לגבש שיקול דעת. לא כן – אוטיסטים. האוטיסט הבוגר, יכול להיות בעל שיקול דעת מוטעה או בעל שיקול דעת תקין. אין לעובדת היותו אוטיסט, עם מגבלות חברתיות גדולות ככל שיהיו, כל קשר שהוא לשיקול הדעת. עצם העובדה שאני אוטיסט, אינה סותרת את העובדה, שאני יודע מה טוב לי ומה לא טוב לי. אם כבר, אז זה אפילו יכול להיות קצת הפוך. בהיותי אוטיסט, אני נוהג לחשוב על כל דבר קל שבקלים. הפעולה, שנתפשת הכי אינטואיטיבית שיש, בעבור נוירוטיפיקל, היא פעולה שאני עושה תוך מחשבה, או לעיתים, תוך לימוד וחזרה על אותה הפעולה שוב ושב. אין דבר, אשר יכול לתרום יותר לפיתוח שיקול דעת תקין, מאשר תהליך חשיבה מסודר והגיוני.

מן הצד השני, לא ייתכן שיהיה טיפול מלא בילדים אוטיסטים והזנחה טוטאלית של אוטיסטים בוגרים. נכון הוא, שככל שהקבלה החברתית של האוטיסט ושילובו בחברה, יתבצעו בגיל צעיר יותר (ומכאן גם מתחייבת אבחנה בגיל צעיר יותר – מה שלא תמיד אפשרי, וגם כאשר הוא אפשרי, הוא דורש תשומת לב מדוקדקת ביותר) כך הצורך בהתאמות בגיל מבוגר יותר, יש סיכויי שיהיה מועט יותר. אך לא ייתכן שלא יהיה מצד אחד, שילוב והתאמות בגיל צעיר, ומהצד השני התעלמות מוחלטת מן הצורך בהתאמות ובשילוב בגיל מאוחר יותר. תמיד יימצאו אוטיסטים לא מאובחנים, בכל גיל באוכלוסיה. ועל כן, חשיבה כרונולוגית, של בניית השילוב וההתאמות החל מהגיל הצעיר, בהדרגה, לקראת הגיל המבוגר, אינה נכונה מעיקרה. בניית השילוב וההתאמות עבור האוטיסט חייבת להיות כזאת שבה הוא יכול להשתלב בכל גיל בו הוא מאובחן וחייבת להיות מותאמת לרמת עצמאותו, ליכולותיו ולשאיפותיו של האוטיסט עצמו ולא רק של סביבתו האופוטרופוסית.

כאשר מדובר על אוטיסטים כ"אנשים עם צרכים מיוחדים" הדבר הוא בדיוק כך. לכל אוטיסט, כאדם בפני עצמו, ממש כמו לכל אדם אחר, יש את הצרכים הייחודיים שלו. הדבר, המייחד את הצרכים של האוטיסט הוא שרובם הם כאלה שלא יכולים להימצא אצל נוירוטיפיקל. אולם, אין הדבר אומר, כלל וכלל, שאין צרכים מיוחדים אשר יכולים להופיע, הן אצל נוירוטיפיקל והן אצל אוטיסט, ממש כשם שאין הדבר אומר שכל הצרכים של כל האוטיסטים – זהים הם. מכאן, שהטיפול הנאות באוטיסט הינו בעצם – התאמות של הסביבה בה נמצא האוטיסט בהתאם לצרכים הייחודיים שלו. עבור כל אוטיסט זה אומר דבר אחר. בכל תחום, לכל אוטיסט, יש את מגוון ההתאמות הנחוצות לו. ישנם אוטיסטים אשר בתחומים מסויימים, אינם זקוקים להתאמות כלל אך בתחומים אחרים אינם מסוגלים לתפקד בעצמם כלל וכלל. כפיה של התאמות, בתחום בו הן אינן נדרשות, עבור אוטיסט, יכולה להכשיל את השגת המטרה בטיפול כולו, היות והיא תגזול ממנו את בטחונו העצמי, אשר מלכתחילה, יכול להיות פגיע ביותר. ללא ההתאמות הנחוצות לאוטיסט בתחומים מסויימים, לא ניתן יהיה לשלבו בחברה לעולם, ואין זה תקף במערכת החינוך בלבד. הדבר תקף גם בחיים הבוגרים ובכל שלב בחיים. ללא התאמות בשוק העבודה ומציאת עבודה המתאימה לאוטיסט עפ"י כישוריו, מידת עצמאותו, יכולותיו ושאיפותיו, וללא התחשבות בשוק העבודה, בקשייו של האוטיסט, הוא לעולם לא ישולב, שילוב אמת בשוק העבודה. ללא התאמות בסביבתו החברתית של האוטיסט, בהתאם לרצונותיו הוא, בהתאם למידת עצמאותו ובהתאם לכישוריו החברתיים, לא ימצא האוטיסט את עצמו בחברה, לעולם. ללא התאמות בתא המשפחתי, עבור האוטיסט, ממש כשם שעבור היחידים האחרים באותו תא משפחתי, בהתאם לרצונותיהם, יכולותיהם וכישוריהם, לא יכול האוטיסט לעולם, להצליח בבניית תא משפחתי. ללא התאמות בדיור, עבור האוטיסט, בהתאם לשאיפותיו ולמגבלותיו, לא יוכל האוטיסט, לעולם, להיות בסביבה ביתית הולמת. ולבסוף, ללא ראייה מערכתית של כל הגורמים בעת ובעונה אחת, ומתן מענה הולם לכל התחומים בעת ובעונה אחת, נדון, כל נסיון למתן מענה נקודתי בתחום אחד ויחיד, מושלם ככל שיהיה, לכשלון חרוץ.

לאחר שעזבתי, במפח נפש אחד גדול, את הקיבוץ, הגעתי לחיפה. למחרת כבר הגעתי לאוניברסיטה בכדי לברר כיצד אני יכול ללמוד שם. אז כבר היה לי ברור שהכיוון הוא לימודים במדעי החברה ומשם לטפס מעלה מעלה לפיסגת מגדל השן, שם אוכל לשקוע בספרים וללמוד וללמוד. על לימודים בתחום המחשוב אף אחד בכלל לא חשב כי הרי כבר בתיכון הוזנח הנושא ונשכח לגמרי. בכלל, אז כבר היתה לי רתיעה טוטאלית מהמחשב אשר די הפחיד אותי וחששתי להתקרב אליו. הרי אני בא לחקור חברות אנושיות ולנסות להבין את הסדר החברתי ואת המניעים החברתיים של בני האנוש. מה לי ולמכונה שחושבת?

התגוררתי במשך כמה חודשים טובים אצל אבי ואשתו ומהר מאוד מצאתי את עצמי מבלה הרבה יותר זמן בניידות משטרה בתור מתנדב במדים, מאשר בבית. כאשר הייתי מגיע לבית אני הייתי משגע את שניהם, והם בתמורה שיגעו אותי בחזרה. כל אחד וצורת חייו השונה לחלוטין מזה של האחר. אני, פעיל בלילה ולא מסוגל לעשות הרבה בבקרים באותה תקופה, והם משתגעים בכל פעם שאני פותח את הדלת לאחר חצות. אני אוכל בצורה הכי לא מסודרת שרק ניתן, והם מקפידים שלא תשאר אפילו כפית בכיור בכל עת. בכל דבר קטן שבקטנים ובדברים הגדולים על אחת כמה וכמה, איפה שרק יכול להיות הבדל – שם הוא היה. לאחר כמה חודשים הוחלט, שאבי שוכר לי חדר בדירה בהדר ולשם אני עובר. הכל טוב ויפה, אבל ממשהו צריך גם לחיות. במשך השנה הראשונה, כתשעים אחוז מן המזון שנכנס לפי היה לחם עם מרגרינה. שלא יהיו כאן אי הבנות כל שהן. אין לי כל טענה. אני יכולתי להמשיך כך עוד הרבה זמן. אני הרי שורד מקצועי. המקצוע הזה עבר אצלנו בתורשה. עובדה ידועה לי, שאבי בעצמו, שרד תקופות ארוכות מזו, על הרבה פחות מזה.

עד אז כבר החלו הלימודים באוניברסיטה והתחלתי להשקיע שם שעות וימים. לא. לא רק בלימודים. מצאתי לעצמי כר פעולה נרחב. מצאתי את אגודת הסטודנטים. אם כבר לימודים בסוציולוגיה ומדעי הפוליטיקה, אז למה לא לשלב גם קצת עשיה פוליטית בעצמה? אני הרי טוב בזה. עשיתי זאת המון בילדותי. אז אני מגיע לתא הסטודנטים ומתקבל בברכה, אני מגיע לבית האגודה ומתקבל בברכה, וכולם פתאום ששים בחברתי ומתעניינים בדברים שלי ובמה שיש לי להגיד. אופס! לא ממש מתעניינים. לקח לי בערך שנתיים תמימות בשביל להבין מה באמת קורה שם. עושים רושם שהם מקשיבים, כן. בהחלט. אבל כשזה מגיע לשאיפות ולהחלטות קונקרטיות בדבר משרות ציבוריות באגודת הסטודנטים עצמה? לא. לשם אין ממש סיכויי שיתנו לי להגיע. אני יותר מידי קיצוני / מוזר / מתלהב / קר וכל מה שניתן להגיד שהוא יותר מידי, בשביל זה. הרי אף אחד לא באמת מעוניין שם בעשייה למען הקהילה. אפילו לא למען קהילת הסטודנטים. מה שהם רואים באגודה, הוא קרש קפיצה למשרות ציבוריות בשירות המדינה או בשירות גופים גדולים בשל עברם בעשייה חברתית למען הסטודנטים בישראל. זהו. גם שם כבר אין ממש מה לחפש.

ובלימודים עצמם – טוב ללמוד תמיד אהבתי אבל זה נהיה יותר ויותר קשה מרגע לרגע. דרישות ומטלות בקצב כזה שאתה לא מספיק להשלים אחת וכבר יש לך עוד שלוש שממתינות. וגם מדברים שם על דברים שבינם לבין מדע (מדעי החברה קוראים לזה) הקשר הינו קלוש ביותר. אבל יש כמה נקודות אור. ישנו קשר מסויים למדע. ואת הנושאים השייכים לקשר הזה אהבתי במיוחד. שיטות מחקר, סטטיסטיקה תיאורית והסקתית, מחשבה מדינית (פילוסופיה פוליטית), ממשל ופוליטיקה וכד'. בשיעורים הללו הרגשתי טוב. מה עוד שרוב המטלות הנדרשות היו צריכות להיות מוגשות בכתב. לכתוב ביד קשה לי מאוד. זה יוצא איטי להחריד ולגמרי לא ברור. אז איזה אופציות יש לי? לתקן את מכונת הכתיבה הישנה שלי. גם אם הייתי בוחר באופציה הזאת, הייתי צריך פטיש בשביל לעבוד איתה. נפסל. לשלם למישהו שיקליד בעבורי את התרגילים וידפיס אותם. אני בקושי מצליח לגרד מרגרינה על הלחם. מאיפה אמצא מימון לדבר כזה? נפסל. להתחיל ללמוד לעבוד עם מחשב. כן, כנראה שאין ברירה וצריך להתמודד גם עם זה. היתה לי מכרה – מפקדת שכונה במשמר האזרחי בהדר. יום אחד עשתה לי הפתעה. נותנת לי שני דיסקטים שחורים גדולים וגמישים. על אחד ישנה מערכת הפעלה – MS-DOS 3 על השני יש מעבד תמלילים – איינשטיין. נו, עם שם כמו זה, זה חייב להיות משהו מעולה לא? תמיד הרגשתי מקורב למדען המפוזר הזה. אם רק הייתי ידוע עד כמה אני מקורב אליו – אולי היה יכול להיות יותר טוב (הסברה הרווחת בקרב חוקרי אוטיזם ידועי שם בקהילה המדעית הבינלאומית, טוענת שאלברט איינשטיין, בכבודו ובעצמו, היה, ככל הנראה, אדם בספקטרום האוטיסטי עם התסמונת על שם אספרגר. אולם אין זה מן הדיון כרגע – נחזור לעסקי עיבוד התמלילים). אני ניגש עם שני הדיסקטים הללו אל כיתת המחשבים הראשונה, במרכז המחשבים במרתף האוניברסיטה, ומנסה להתמודד עם הגלמים הללו שם (בכיתות הבאות יושבים סטודנטים שממש לומדים מדעי המחשב וכל מיני טיפוסים אחרים וזה מפחיד אותי מאוד). זה הולך די נחמד ואני לאט לאט מתחיל ללמוד את ההגיון שבפעולת המכשירים הללו. כיצד עובר המידע באמצעים אלקטרוניים ומגנטיים. כיצד הוא מעובד. כיצד הוא נשמר וכיצד ניתן להציגו ולהדפיסו. בסופו של דבר, אני מבלה יותר ויותר זמן במרכז המחשבים מאשר בכיתות הלימוד בשיעורים המשעממים בהם אני לא מצליח ללמוד כלום. במרכז המחשבים אני לומד לפחות על עולם ומלואו של מחשבים. את החומר אני משלים מאוחר יותר, בלילה, מתוך הספרים. יחד עם הלימוד הזה של המערכות, אני מגלה שני דברים. האחד הוא כי המחשב אינו עובד בעצם לבדו. ישנה רשת שלמה של מחשבים באוניברסיטה, המחברת בין כל המחשבים ומספקת כוח מיחשוב רב יותר ויכולות מאוד מתקדמות של העברת מידע. הדבר השני שאותו אני מגלה הוא שישנם יועצים לסטודנטים בין כיתות המחשבים וניתן להעזר בהם במקרה של תקלה. ותקלות, יש ברוך השם, הרבה. אני לא אדם המסוגל להניח לתקלה ולהשאירה לא פתורה. אז אני מתחיל לשאוב ולגמוע מידע מן היועצים וזה מזרז את תהליך הלימוד שלי.

אחד המקומות בהם אני נוהג להשלים את חומר הלימוד, הוא בית משרדים בעיר התחתית שם אני עובד בלילות בתור שומר. בכל השנה בה עבדתי שם, למעט פקח של חברת השמירה שנטפל אלי באופן יוצא מן הכלל, ראיתי שם שלוש פעמים מישהו נכנס ויוצא. במהלך החופשה שבין שנה א' לשנה ב' אני עובד כשומר גם במעון לילדים בהדר עליון. שם קורים גם דברים מאוד מוזרים עם יחסם של ההורים אבל זה לא כ"כ מפריע לי כי העבודה שלי שם זמנית ויש לי דברים יותר חשובים מזה בראש.

את רוב החופשה הקדשתי ללימוד מערכות. הסיפור הוא כזה: בשנה ב’ בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, לומדים קורס במבוא לשימושי מחשב. מדובר בקורס העוסק בעיקרו בשימוש בסיסי במערכת התוכנה SAS המשמשת לניתוחים סטטיסטיים, על גבי המחשב המרכזי של האוניברסיטה. עד כמה שהשקעתי רבות במהלך השנה בלימוד הרשת, המחשבים האישיים ועיבוד תמלילים, עדיין, הנחתי, כי בני גילי מתמצאים במחשבים בד"כ, הרבה יותר ממני ואם אני רוצה להצליח בקורס (שהיה קשור בתחום החזק ביותר שלי – סטטיסטיקה), עלי להדביק את הפער. מה עוד, שעד אותה העת התעסקתי רק במחשבים אישיים וברשת, לא התקרבתי בכלל למחשב המרכזי. אני לא יכול להתקרב לשם, כי הכניסה במסופים היא על פי שם משתמש וסיסמא בלבד. שנה מעלי, בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, למד מפקד שכונה נוסף מהעיר. ניגשתי אליו וקיבלתי ממנו את פרטי הרשאת הכניסה שלו למערכת. תקופת החופשה חולקה לשניים. בחלק הראשון למדתי את מערכת המחשב המרכזי ואת ההבדל בינה ובין מחשבים אישיים. הסתבר שחוץ ממדריכים על המסך ומסכי עזרה, ניתן להפיק באמצעות פקודה די פשוטה, מדריך שימוש עב קרס, על ניר וללמוד. ללמוד על מערכת ניהול הקבצים. ללמוד על מערכות הפקודות השונות. על ההבדל שבין מערכת המחשב עצמה ובין מערכת המסוף. על התפקידים השונים שמתבצעים ברמת המערכת כולה לעומת מערכת המשתמש, אשר לה מוקצים משאבים ווירטואליים לשימושה. על השימוש במדפסות קו, בקלטות ובסרטים מגנטיים. ערכתי הכרות מקיפה ביותר עם המערכת. בכל בעיה שנתקלתי בה ולא מצאתי לה פתרון, ניגשתי אל היועצים ודרשתי תשובות והסברים. לא פעם, אירע שהיועץ/ת לא ידע/ה את התשובה ולקח/ה אותי ביחד איתו לברר את התשובה אצל גורמים מוסמכים וותיקים יותר. החלק השני הוקדש ללימוד SAS. מדובר במערכת סבוכה למדי הבנויה על עקרון בסיסי מאוד פשוט. יש לבנות מערך נתונים ולבצע עליו את הפרוצדורות לניתוחים הסטטיסטיים. אם כך, כל שנותר הוא ללמוד את השלבים הנחוצים, כיצד בונים את מערך הנתונים, כיצד שומרים אותו ומה האפשרויות הגלומות בו. לאחר מכן, ניתן ללמוד את הפרוצדורות הסטטיסטיות והשימוש בהן. נשמע פשוט, נכון. טוב זה לא עד כדי כך פשוט. ב SAS ניתן לכתוב תוכניות שלמות והסביבה שלו עשירה מאוד באפשרויות שונות ומגוונות. וזה עוד לפני העובדה שישנן כמה אלפי פרוצדורות אפשריות. אז למדתי כמה שיכולתי ללמוד ומסתבר שזה היה קצת יותר מידי יחסית לדרישות הקורס. בשיעור הראשון בקורס, חולקה חוברת התרגילים המצופה להגשה. היא כללה שמונה תרגילים שונים – שניים מאוד בסיסיים על מערכת ההפעלה של המחשב והשאר על צעדי הנתונים והפרוצדורות ב SAS. בשיעור השני, הגשתי את כל התרגילים פתורים. אי לכך, לא ראיתי צורך ממשי לשבת בשיעורים. הם לא התכוונו ללמד איך לעבוד עם SAS אלא רק לערוך, במשך חצי שנה, היכרות בסיסית ביותר עם המערכת. הגיע מועד המבחן ובהתחלה קצת נבהלתי כי במבחן כזה אני נדרש לכתוב על ניר? ללא כל גישה למסוף? נראה לי קצת מגוחך אבל ניחא. כתבתי. באחת השאלות, שבגינה ניתנו 35 נקודות, נתבקשתי לכתוב תוכנית המשתמשת בפרוצדורה לבחירתי, בכדי לפתור סוגיה סטטיסטית כלשהי. עניתי תשובה מדוייקת לשאלה אך לא קיבלתי עליה ולו נקודה אחת לרפואה. מדוע? כי הפרוצדורה בה השתמשתי, לא נלמדה כלל בקורס. הגשתי ערעור על הציון, לאחר שנתתי את התשובה שלי והתשובה המצופה, למי שהיה אז (ואני חושב שגם היום למרות שאני לא קשור לאוניברסיטה כבר יותר מחמש שנים) האדם שהכיר את מערכת SAS הכי טוב באוניברסיטה, והוא העיד כי תשובתי שלי על השאלה היתה מדוייקת יותר מן התשובה המצופה ממני. קיבלתי 20 מתוך 35 הנקודות על השאלה, ניגשתי למועד ב’ וקיבלתי 100.

באותה העת אני כבר גר בשכירות בנווה שאנן עם שני סטודנטים מן הטכניון אותם הכרתי במשמר האזרחי. אחד מהם, עולה חדש מרומניה, עתיד להיות חברי הטוב ביותר מאז… אני גם הבעלים הגאה של מחשב אישי XT עם כונן קשיח בנפח 20 MB ועם כרטיס גרפי הרקולס המדמה תצוגה צבעונית על גבי מסך שחור לבן. את המחשב הזה קניתי ב 800 ₪, למרות שלימים הסתבר לי, כי באותה התקופה בה קניתי אותו הוא היה שווה בערך שמינית מאותו הסכום. על המחשב הזה, מלמד אותי אותו שותף לדירה, את רזי מערכת ההפעלה DOS, ומקנה לי בסיס תיאורטי נרחב לפעולת המחשב. אנחנו עתידים לגור יחד כשנה בטרם הוא עוזב בכדי להתחיל מערכת יחסים שתמשיך אח"כ בהקמת בית ומשפחה, בעוד אני חוזר להתגורר ביחד עם אימי בנהריה, בדירה בבית מגורים משותף אשר נבנה בינתיים, על אותה הקרקע בה היה לפני כן, הבית בו גדלתי ביחד עם בית סבתי וסבי זכרונם לברכה. את מכירת הקרקע, חיסול הגינה שהתנוססה לתפארת, ובניית בית הדירות בו אני מתגורר גם כיום, אני זוקף לזכות שני דודי היקרים, אשר השכילו להרוויח במקום שבו כל שאר המשפחה יצאה בהפסדים כבדים. עם שני דודי אלה, אני לא מדבר מאז ועד היום.

באמצע שנה ב’ באוניברסיטה, נוצרה בעיה קלה במרכז המחשבים. אחת היועצות לסטודנטים, נאלצה לעזוב את עבודתה. בטרם עזבה, היא ניגשה אלי ושאלה האם אהיה מעוניין לקחת את שעות הייעוץ שלה על עצמי. אני, כמובן, קפצתי על המציאה ישר ובלי לחשוב יותר מפעמיים. נקראתי לראיון אצל מנהלת המערכות, האחראית, בין השאר על היועצים. בתחילת הראיון, היא הביעה את התפלאותה מכך שניגש למועמדות לתפקיד הזה, סטודנט לסוציולוגיה ומדע המדינה. משום מה, הרעיון הזה נראה לה חורג מגבולות הטעם הטוב. היא בחנה אותי במשך כשעה על כל ידיעותי על מערכת המחשב המרכזי ולא שאלה אפילו שאלה אחת הנוגעת לתוכנות מעבר למערכת ההפעלה (התפקיד הוגדר כיעוץ לסטודנטים בשימוש בתכונות סטטיסטיות ובמחשב המרכזי). על רובן המכריע של השאלות ידעתי לענות בלי כל בעיה, ומספר תשובות שלי אף הפתיעו אותה, שכן, לדבריה, הנושאים הללו לא אמורים להגיע לידיעתם של סטודנטים ואין זה מובן לה כלל כיצד אני יודע אותם. אולם היא קיבלה את חוות דעתם של כמה מן היועצים ונאותה לקבל אותי לתפקיד. במשך כשנתיים שימשתי כיועץ לסטודנטים והשקעתי את מרבית מרצי בנסיון למלא את חובותיי בחוגי הלימוד שלי ובלימוד מערכות המיחשוב באוניברסיטה. באותו הזמן, נוצר תפקיד חדש במרכז המחשבים. עקב ריבויי כיתות המחשבים החדשות, נוצר צורך בדרג ביניים שבין הפעלת הכיתות ומדור מערכות ובין היועצים לסטודנטים שהיו עובדים ארעיים וסטודנטים בעצמם. התפקיד נקרא אחראי כיתות מחשב והוא נמסר לאדם שהיה ועודנו מאוד יקר לי, היות ובמהלך חיי עד אותה העת לפחות, פגשתי במעט מאוד בני אדם שהשכילו להבין את נקודת ההשקפה שלי ואת אופן מבטי על העולם ועל סביבתי. אותו אדם, שהיה יועץ לסטודנטים כמוני עד אשר קיבל את התפקיד, היה בהחלט אחד הבולטים בין אותם בני אדם מבינים. בזמן שהוא היה הממונה הישיר עליי היתה פריחתי המקצועית בשיאה. מערכת התפריטים שהייתה בשימוש ברשת המחשבים בכיתות הלימוד, הייתה מיושנת במידה רבה והייתה די לא ידידותית למשתמשים בה. ישבתי וכתבתי מערכת תפריטים מודולרית חדשה לחלוטין, אשר שימשה מאז במשך כמה שנים את מרכז המחשבים. הטמעתה של מערכת תפריטים זאת, לא היתה פשוטה כלל ועיקר. הבעייה העיקרית שלה לא היתה בעיה טכנית אלא פשוט, שאני כתבתי אותה. אותה מנהלת מערכות, מסיבותיה השמורות איתה, לא אהבה את הרעיון שאדם זוטר כמוני כותב מערכת תפריטים שכזאת. היא התנגדה לכך, די בתוקף, עד אשר הצליחו, שני אנשים אחרים במדור מערכות, לשכנעה כי המערכת הזאת עדיפה על המערכת שהייתה עד אז בשימוש ומכל מערכת תפריטים אחרת שבנמצא. כמה חודשים לאחר הכנסת מערכת התפריטים הזאת לשימוש, עזב אחראי כיתות המחשבים, את האוניברסיטה ואני קיבלתי את תפקידו.

במקביל ללימודים בבית הספר התיכון החל להתגבש גרעין נח"ל של השומר הצעיר לקיבוץ שניר. אני לא ראיתי שום דרך אחרת חוץ מההגשמה. עד לאותה נקודה, ההגשמה הקיבוצית נראתה לי כשיא ההגשמה העצמית שלי ושל כל הרעיונות בהם דגלתי. נכון, צריך בדרך לעבור בצבא, וזה צפוי להיות לא קל בכלל, אבל אני הרי אוהב אתגרים קשים לפיצוח ושום דבר לא יוכל לעמוד בדרכי אל השירות הצבאי ואל הקיבוץ. נכון, קיוויתי שאדם חדור אידאלים כמוני, יישלח לקיבוץ יותר חדור אמונה מאשר קיבוץ שהיה מנודה מן התנועה, על רקע אידאולוגי של הלינה המשפחתית במשך כעשור, עד אשר אנחנו הופענו והיינו לגרעין הראשון ששלחה התנועה לשניר לאחר הנידוי. גם הרבה קיבוצים אחרים עברו בינתיים ללינה משפחתית? לזה כלל לא שמתי לב. ראיתי עדיין מספיק קיבוצים שלא, והיה לי מאוד קשה לקבל את דין התנועה כי דווקא אותי שולחים לשניר. אבל קיבלתי את דין התנועה ונשארתי בגרעין חרמון לשניר שהחל להתגבש באמצע שנות השמונים. האמת היא שאת הגרעין עצמו לא ראיתי כקבוצת התייחסות כלל וכלל. ראיתי בו אך ורק אמצעי להגיע למטרה. המטרה היתה להגשים בקיבוץ. האם רוצים בני הגרעין שלי בנוכחותי שם? האם הם רוצים כלל בהגשמה, או רק בשירות שנתפס כיותר קל, בצבא? בכלל לא עניין אותי. אני ראיתי רק את המטרה בקצה. כל הדרך היתה רק זאת, הדרך… להגיע אל הקיבוץ. ומה כאשר אסיים את הדרך ובאמת אגיע להגשמה? או אז אגיע לפסגת חלומי ואהיה חבר קיבוץ. אז אני עומד להתגייס לצה"ל ולשרת ביחד עם הגרעין בדרך לקיבוץ. כל ההכנות מצד הצבא, כגון צו ראשון ומיון וצו שני, מאוד הלחיצו אותי. זאת לא הייתה המסגרת השיגרתית שלי ומאוד עיצבן אותי שאני מוקף באנשים זרים בלבד, בסביבה לגמרי לא מוכרת. כאן המקום לציין, שלא כל סביבה צבאית היתה בהכרח לא מוכרת לי. חלק ניכר מילדותי עבר עלי במחנה צבאי בו עבד אבי בתור אזרח עובד צה"ל. אבל שם כולם הכירו אותי ואני הכרתי את כולם וזה היה בסיס עם המון מרחבים פתוחים. ופתאום, אני נזרק לתוך מערכת זרה ומנוכרת וזה מאוד הלחיץ אותי. אבל הייתה לנגד עיניי מטרה – אני הולך לנח"ל ולקיבוץ. למינהל הגיוס של צה"ל, היו כנראה תכניות אחרות. כל יתר בני הגרעין הגיעו לשל"ת המוקדם בקיבוץ כשהם כולם יודעים מה הפרופיל הרפואי שלהם, מי הולך לטירונות חי"ר, מי הולך לטירונות כללית ומי מנסה מזלו במסלול טייס. אני הגעתי לקיבוץ עוד בטרם השל"ת ועוד בטרם הסתיים תהליך המיון שלי. השל"ת שלנו, היה של"ת קצר והנה מגיע יום לפני יום הגיוס, ולי עדיין אין פרופיל. אז מה עושים? הרי לא ניתן להתגייס ללא פרופיל רפואי וכל הגרעין אמור להתגייס באותו היום. אז שוחחתי עם אבי בטלפון וזה, כרגיל, כבר הרגיע אותי. ידעתי שהכל יהיה מסודר כבר למחרת בבוקר. מסתבר כי היו כמה טלפונים שהתרוצצו באותו היום, אשר קצת הלחיצו את לשכת הגיוס בה הייתי אמור להתגייס, ולמחרת התבשרתי כי יש לי פרופיל קרבי וכי אני עומד בפני טירונות חי"ר. לא היה מאושר ממני באותו הרגע. אם צה"ל סבור שאני מסוגל להתמודד עם טירונות חי"ר, מי אני שאתווכח? הרי זה אומר שהצלחתי להביס את אותו הרופא שבגיל שנתיים קבע לי שאהיה "מפגר חברתי". ואז הגיע השוק שבטירונות עצמה. במשך חודשיים ומחצה, הצלחתי לחרוק שיניים ולשרוד. אך מפקדיי הבינו שמשהו כאן לגמרי לא בסדר וכי הגעתי לשם בטעות. חוץ מאימוני הירי, אותם ביצעתי לעילא ולעילא למרות בעיית העיניים שלי (הרי אחזתי אז כבר ברשיון להדרכת ירי מבצעי לנוער מטעם המשמר האזרחי), בכל שאר האימונים כשלוני היה כשלון חרוץ לחלוטין. ואז הגיעה הגזירה. הפרופיל הרפואי שלי הורד ל 31 ואני הוצאתי ממסגרת החיילים הקרביים בגרעין שלי ונשלחתי לקורס פקידי רישום תשלום בבית הספר לשלישות. מצב רוחי המדוכדך לחלוטין לא ניכר לאיש. אבל לפני כן, כשהרגשתי הכי טוב שאפשר וחשבתי שיש עוד סיכויי כי הרי רק שלחו אותי לבירור אצל רופא העיניים שלי בבית חולים הדסה (ועוד הגעתי למקום מוכר מאוד), הופתעתי לגלות כי אינני יכול לעזוב את בית החולים, עד שלא יגיע ליווי צמוד של חברי לגרעין. למה? כי הם חששו שאני עומד להתאבד! מאיפה הם לקחו את הרעיון האווילי הזה באותה העת דווקא? אין לי שמץ של מושג. כל שאני יודע הוא שזכיתי לליווי צמוד עם רכב הפלוגה עד למחנה הטירונות ומשם, ראה זה פלא, נשלחתי לבדי, חזרה לירושלים כדי להיפגש עם קצין בריאות הנפש. את אותו הפסיכולוג ראיתי פעמיים למשך עשר דקות ואחריהן הוא השתכנע לחלוטין שאין לי מה לחפש אצלו וזהו סתם בזבוז זמן שאמשיך להגיע אליו.

אכן, כאשר הגעתי לבית הספר לשלישות, מצב רוחי היה מדוכדך לחלוטין בלא שאף אחד יבחין בזאת. אך זה לא נמשך הרבה זמן. כבר ביומי השני שם, הבנתי שאם כבר צבא, אז זהו מקומי הטבעי. היה שם הרבה יותר מסודר מאשר בטירונות. המפקדים שם הקפידו הרבה פחות מן המפקדים בטירונות, על כבודם העצמי (למרות שגם שם זה לא היה ממש חסר) והרבה יותר על גילוח נאות וצחצוח נעליים מושלם. התחלתי להרגיש טוב במקום שבו יש סדר והחוקים ברורים לגמרי. ואז גם נדרשתי, במידת מה, להפעיל את ראשי, וזה אף עודד אותי הרבה יותר. סוף סוף אני נדרש לחשוב קצת, ולו טיפה, ולא לפעול ישר כמו בורג במכונה משומנת. את הקורס סיימתי כחניך מצטיין, אולם מכיוון שהגעתי מן הנח"ל לא היתה אפילו התחלה של חשיבה כי אשאר בבית הספר לשלישות, נשלחתי חזרה לפיקוד הנח"ל.

אך בני הגרעין שנשארו בטירונות חי"ר יסיימו אותה רק בעוד כחודש (בעצם הם כבר סיימו את פרק הטירונות כי הם כבר היוו כוח לוחם בשכם בזמן האינתיפדה, אשר פרצה בדיוק בעת שלי הורידו את הפרופיל), וכך גם כל בני הגרעין שנותרו בקורסים יותר ארוכים. אז אני נשלחתי לסתום חור של תקן חסר לחייל בהיאחזות ליד ים המלח. הייתי שם החייל הכי צעיר וכולם החליטו שלתזז אותי בשמירות זה הכי נוח. אבל לי ממש לא היה אכפת מזה. זה דווקא היה די נחמד. לשמור כל היום בש"ג של היאחזות שאף אחד לא מגיע אליה, כשמותירים אותי לבדי עם עצמי ועם ים המלח. הייתי מוכן להישאר שם עד השל"ת הבא, בלי שום בעיה.

המפגש עם בני הגרעין שלי לא איחר לבוא והגענו כולנו יחד להיאחזות נח"ל אמיתי, ליד כרם שלום בדרום פיתחת רפיח. מקום מדכא לחלוטין, עם כל הלחות של מישור החוף המוכרת לי כל כך, אך גם עם החום הנורא של הנגב. עומס החום, באותה מחצית השנה, כמעט שהכריע אותי, אבל שרדתי גם אותו. הייתה לי תקווה. חוץ מהמטרה שהייתה מוצבת לנגד עיניי, להגיע לקיבוץ, באותו פרק של היאחזות היה אמור הגרעין, להוציא מתוכו הן אחוזי פיקוד והן אחוזי הדרכה לתנועה. היות והייתי ידוע בגרעין כבעל התודעה התנועתית החזקה ביותר, לא היה סיפק בליבי כי אבחר לצאת להדרכה בתנועה. אולם לא כך אירע. בעת ההצבעה, היה רק קול אחד שהביע נכונות לשלוח אותי להדרכה, הקול היה קולו של אותו בן גרעין שנשלח בעצמו בסופו של היום להדרכה. אז אני נאלצתי להמשיך ולשרוד בהיאחזות. בתום הפרק הזה, ובמשך כל הפרק הבא, עד לשל"ת האמצעי, נשלחתי הלוך ושוב בין מיני יחידות נח"ל שונות ומשונות, למלא שלל תפקידים זמניים, שהיו ברובם תפקידי שמירה חסרי טעם על כלום בריבוע. אני המשכתי להסתכל קדימה ולראות את הקיבוץ מתקרב באופק.

את השל"ת האמצעי, קידמתי בברכה רבה. נשלחתי לעבוד במטע והייתי ממש מאושר. הייתי קרוב מאוד לטבע, בסביבה שקטה ונוחה ביותר. זה, כמובן, לא נמשך הרבה זמן, היות ובטרם התרגלתי לשגרת יומי הרגועה, הסתיים השל"ת ונשלחתי שוב ללבוש את המדים. הפעם נשלחתי לעסוק במקצועי הצבאי בגדוד האחזויות ליד חברון. די מהר השתלבתי במערך השלישות של הגדוד ולמרות מתחים רבים עם חיילים וחיילות אחרים ואחרות במקום, העברתי עוד חצי שנה של שקט יחסי ואפילו נדרשתי לחשוב מידי פעם בענייני שלישות. בתום אותה התקופה, היה מי שחשב לחמוד לו לצון ולהשאירני בגדוד. אני נכנסתי להתקף חרדה ובכי שכמותו לא אירע לי בכל מהלך השירות הצבאי כולו. בסופו של דבר, התברר כי הדבר היה מתיחה גרועה של קצין השלישות לקראת הפרדו ממני ותו לא. בכך הסתיים הפרק של שירותי כחייל סדיר בצה"ל, אותו הצלחתי לסיים, ללא כל תקלה מהותית.

ואז הגעתי לקיבוץ. משאת נפשי והסיבה היחידה שבגללה הסכמתי לכל הסבל שעבר עלי בדרך. ואז שגיתי בשושנים? לא ממש. באותה התקופה, אמנם, עולמי שלי לבש צורה הרבה יותר מוחשית מאי פעם, היה לי מקום משלי, מבודד ממקומם של שאר בני האנוש, ובכך הייתי מאושר. אלא מה? בתור מועמד לחברות במשק, הייתי צריך להוכיח שאני ראוי. משום מה זה נראה לי כדבר משפיל ביותר שאני צריך להוכיח שאני ראוי לקיבוץ, בעוד הקיבוץ מצידו לא צריך להוכיח כי הוא ראוי לי. מקום עבודה קבוע של ממש, לא הצלחתי למצוא בקיבוץ. מכל מקום העיפו אותי אחרי שבועיים בערך. עד שבשלב מסויים, הבנתי כי נוכחותי בקיבוץ כלל אינה רצויה. דווקא המקום שבו היו אמורים לקבל את השונה באופן בטוב ביותר, דווקא אותה החברה המתיימרת להיות חברה מתוקנת הדואגת לצרכיו של היחיד תוך קיום שיתוף ושיוויון, דווקא אותה החברה פולטת את כל מי ששונה מן הזרם המרכזי הכי מהר שרק אפשר.

ב 01/05/19991 עזבתי את הקיבוץ בהשאירי שם את הכל מאחורי. למעט הבגדים שעל גופי ומספר מטלטלין ובגדים, שיכולתי לסחוב בידי, לא לקחתי איתי דבר.

עם התבגרותי, השוני החיצוני שלי הלך והצטמצם אך השוני התפישתי והחברתי הלך והעמיק. בעקבות סדרת ניתוחי עיניים שעברתי, אני יכול להזיז את גלגל עיין שמאל לאמצע, למעלה ושמאלה. בנוסף, סדרת טיפולים שהחלה כניסוי של פרופ’ דוד בן-עזרא, באמצעות חומר אותו פיתח, שיפרה לאין שיעור את הטיית ראשי. אולם הפער בין תחומי העניין שלי לבין תחומי העניין של בני גילי הלך והעמיק. בעוד שבנים בגילי התעניינו יותר ויותר בספורט ובבנות, אני התעניינתי יותר ויותר בחקר החברה ובצדק פוליטי כלכלי וחברתי. להתערות בחברה כבר לא עניין אותי כלל וכלל. הייתי מאוד פעיל בכל מיני גופים שאותם חשבתי כמקדמים את תפיסת הצדק החברתי שלי. הייתי חניך ומדריך בתנועת השומר הצעיר, מתנדב במשמר האזרחי ופעיל ומדריך בגוף שנקרא "המרכז לנוער מתנדב", שתפקד במידה מסויימת כסניף של תנועת נוער לנוער. בנוסף גם המשכתי בפעילות פוליטית.

לתנועת הנוער הגעתי על רקע אידאולוגי ברור ומוצק. משפחתי הייתה מעורה תמיד בנעשה בשומר הצעיר. הוריי אף הכירו במסגרת תנועתית. מעולם לא הבנתי חניכים אשר הגיעו לתנועה לצורך המפגש החברתי עצמו, במנותק לחלוטין עם השקפותיהם המדיניות, כלכליות חברתיות. זה מאוד הכעיס אותי לגלות כי ישנם חניכים בתנועה שמדיניות כלכלית חברתית אינה מעניינת אותם כלל וכלל והם מגיעים לפעולות רק כדי לפגוש חברים.

בתחום הלימודי הפערים היו אף יותר עמוקים. ההבנה שלה זכיתי מצד רובו המכריע של הצוות בבית הספר בו למדתי, הייתה, כנראה, אחת המתנות היפות ביותר שלהן זכיתי בחיי. במשך חמש שנות לימודי האחרונות, לא נהגתי לשבת בכיתה יותר מחמש דקות רצוף. לא יכולתי לסבול את השעמום הנורא שבזה. הצוות בבית הספר, השכיל להבין את הבעיה שלי, במיוחד לאור העובדה שזה לא פגם במאום בהישגיי הלימודיים. נמצאו לי הרבה תחומי עיסוק מחוץ לכיתה בבית הספר. בהיותי בחטיבת הביניים, מחנכת הכיתה שלי, היתה גם מנהלת הספריה בבית הספר. בהיותו בית ספר מאוד גדול, גם הספריה שלו הייתה ספריה גדולה יחסית לספריית בית ספר. משיכתי הרבה לספרים כתובים, הביאה אותי לבלות הרבה מאוד זמן בארגון הספריה. החל מבניית מדפים (דבר שהיה אתגר מוטורי לא קטן עבורי, אבל כבר אז מאוד אהבתי אתגרים), דרך עטיפת הספרים ועריכת הקטלוג הממויין (פעולה שכשלעצמה הביאה עליי הרבה מאוד רוגע כי היה בכך סדר הגיוני ברור, באותו הקטלוג) וכלה בסידור הספרים על המדפים. פעילויות נוספות שעשיתי בבית הספר כללו שמירה קפדנית על תקינות הגדרות והמקלטים בבית הספר (נושא הבטחון, בהיותי תושב גבול הצפון, מאוד העסיק את כל הבוגרים בסביבתי וגם אותי), בדיקה ושמירה מדוקדקת על תקינותו המושלמת של כל ציוד העזרה הראשונה וכל הציוד לכיבויי אש בבית הספר. בדומה לעניין הגדרות והמקלטים, גם כאן, יש לזכור כי שטחו של בית הספר שבו למדתי, היה אז הגדול ביותר בישראל. בית הספר כלל תשעה מבנים על שטח של כמה דונמים. ועל כן הנושאים הללו גזלו הרבה מאוד זמן. נושא נוסף בבית הספר, בו הייתי מאוד מעורב, היה תכנון תכנית הטיולים הלימודית הבית ספרית. מדובר בבית ספר מקיף שש שנתי ותכנית הטיולים שלו הייתה מקיפה מאוד אף היא. כל מסלול ומסלול נבחר בקפידה רבה תוך התחשבות במגוון רחב מאוד של תחומי לימוד החל מבוטניקה וזואולוגיה, דרך גיאולוגיה, אקלים וגיאוגרפיה ועד תנ"ך, ספרות והסטוריה. לכל מסלול ומסלול לאורך כל אותה תכנית טיולים, הוכנה חוברת עבת כרס, המפרטת את המסלולים השונים על כל מגוון הנושאים הלימודיים הרלוונטיים לכל מסלול. את רובה המכריע של תכנית זאת, ערכו שלושה אנשים: האחראי על לימודי השל"ח, הטיולים והבטחון בבית הספר, אבי, שהיה בתחילה יושב ראש ועדת טיולים של וועד ההורים ואח"כ יושב ראש הוועד, יושב ראש וועד ההורים העירוני ויושב ראש וועד ההורים הארצי של רשת עמל, ואנכי. שלוש שנים לפני כתיבת שורות אלה, כמעט עשרים שנים לאחר סיום הכנת אותה תכנית טיולים, שמעתי את אותו בעל תפקיד בבית הספר, אומר, כי התכנית הזאת מהווה עדיין את הבסיס לתכנית הטיולים הבית ספרית, לאחר הכנסת שינויים מזעריים בלבד עם חלוף השנים.

בהתנדבותי במשמר האזרחי ראיתי את חלקי בנשיאת נטל הבטחון בסביבתי. גם שם, לא הצלחתי להבין את השיקולים החברתיים של מתנדבים אחרים אשר השיקול הבטחוני לא היה מעניינם כלל וכלל. את הכללים והחוקים של מה צריך, מה מותר ומה אסור במהלך הפעילות, למדתי מהר מאוד והשתדלתי מאוד לשמור עליהם כעל בבת עייני. כל סטיה מהם, ולו הקלה ביותר, נראתה בעיניי כחמורה ביותר והפרה גסה של החוק. גם כאן, לא הצלחתי להבין (ואינני מצליח עד היום), כיצד ניתן לתפוס זאת אחרת, כאשר מדובר בגוף האמון על שמירת החוק, הסדר והבטחון. ההתנדבות במשמר האזרחי, בתחילה כמתנדב "קלאסי" ואח"כ כמתנדב במדים, ליוותה אותי במשך שנים רבות וגזלה הרבה מזמני (הייתי יכול לבלות שלוש משמרות רצוף, במשך 24 שעות, באותה הניידת ולא להרגיש בעייפות כלל וכלל) והופסקה רק כאשר החלה מערכת יחסיי עם זוגתי להיום ואם בנותיי.

המרכז לנוער מתנדב בנהריה היה תחום עיסוק נוסף שלי בנערותי. הרעיון המרכזי של הקמת אותו מרכז, היה מקום מפגש שבו מכנה אחד משותף לכל הנערים הנמצאים בו – התנדבות בקהילה. אני ראיתי בו כר נרחב אפשרי להפצת רעיונות בדבר צדק חברתי ומעורבות קהילתית (הרי זה היה המכנה המשותף כמעט היחיד של כל הנוכחים) אך הדבר לא צלח היות ורק אני ראיתי זאת כך. כל יתר הנוכחים הגיעו למקום לצורך המפגש החברתי ותו לא. ובכל זאת לא אמרתי נואש וניסיתי, עד סמוך מאוד להתגייסותי לצה"ל, להמשיך בכיוון אותו ניסיתי כל אותו זמן להתחיל. לא השכלתי לראות כי אני נוחל מפלה עוד מלכתחילה. אני ראיתי רק את האפשרויות הגלומות באותו אוסף אנשים אשר עם חלקם המועט היה לי בסיס מצומצם מאוד של שפה משותפת. אני ראיתי בכך פוטנציאל עצום היות ועם כל שאר בני גילי לא היה לי אפילו הבסיס הזה.

במקביל ובהשלמה לגיבוש תפישתי לגבי צדק וסדר חברתי, התגבש אצלי גם מושג נוסף באותה העת. העולם שלי היה מוכר לי עוד בטרם הכרתי את עצמי, אך באותם ימים, הוא החל לקבל דמות שיותר מקודם לא יכלה ללבוש תיאור מילולי. התאור המילולי הזה מעולם לא היה מושלם ואף היום אינו מושלם ואינו יכול להיות מושלם, אך באותם ימים, הגדרתו ועיצובו התיאורי של העולם שלי החלה לקבל צורה. העולם שלי הוא המקום המושלם היחיד בעבורי, גם אם איננו מקום פיסי כלל וכלל. בעולם שלי אני לבדי ואין אחד זולתי אני אשר יכול להכנס אליו. אל העולם שלי, אני נכנס, כאשר אני מחפש רוגע ושקט בעיקר. בעולם שלי אני יכול לקבל קלט מהעולם החיצון בקצב שלי ובקצב שלי בלבד. אף אחד אינו דוחק בי שם להקשיב, לראות, להריח, לטעום ובוודאי לא לגעת. בעולם שלי, יש לי כל הזמן הנחוץ בכדי לעבד את המידע ולהגיע להבנה הנחוצה ללימוד ולפעולה. מידת הניתוק שלי מן העולם החיצון, בעת שאני בעולם שלי, משתנה בהתאם למהירות עיבוד המידע שלי באותו זמן ובהתאם ליכולתי לקלוט דברים מן העולם החיצון באותו הזמן. לרוב, כאשר אני נכנס לעולם שלי, מידת הניתוק היא רבה היות והגורם שדחף אותי להיכנס לשם, מטריד את מוחי באותו הזמן. הדבר העיקרי המתבצע בעולם שלי הוא תהליך חשיבה טהור. טהור מעצמים / עובדות / הנחות או כל דבר אחר שאינו נוגע לאותו תהליך חשיבה.

היום, כאשר כבר למדתי רבות על הספקטרום האוטיסטי, למדתי דבר אחד נוסף. כאשר מדובר במקומות רבים על ה"בועה האוטיסטית" מדובר בעצם בעולם שלי. ויותר מכך, יש אף דבר יותר חשוב שלמדתי. ההבדל העקרוני והבסיסי היחיד בייני ובין אחרים בספקטרום האוטיסטי, נעוץ, בראש ובראשונה, במידת הפתיחות, הרצון והיכולת, לצאת מן העולם שלי אל העולם החיצון. האוטיסט הקלאסי ביותר, הוא זה אשר אינו מוכן ו/או אינו פנוי ו/או אינו מסוגל, ולו לשבריר של רגע, לצאת מן העולם שלו ולבקר בעולם החיצון. ויהיו סיבותיו אשר יהיו, כל נסיון לשכנע אותו, אשר לא יבוא ממנו בעצמו, נדון לכשלון חרוץ. יהיו שיגידו שאין זה ההבדל העיקרי, היות ואני גם ברמת תפקוד גבוהה הרבה יותר. יהיו גם שיגידו, שאין לי הידע הנחוץ כדי לשפוט דברים אשר כאלה. לאלה גם לאלה אומר, שההוויה האוטיסטית שלי וכל חיי שלא היו קשורים עד היום, כביכול, לספקטרום האוטיסטי, מאפשרים לי להבין דברים אלה הרבה יותר מכל נוירוטיפיקל, יהיו שנותיו האקדמיות והטיפוליות עשירות ומגוונות ככל שיהיו. אינך יכול להבין באמת את הדברים הללו מבחוץ. בכדי להבין את ההוויה האוטיסטית על בוריה, אדם חייב לחוות אותה בעצמו. אין זה סותם את הגולל לחלוטין על קיומו של דיאלוג. הרי, אם הייתי סובר כך, מיותרת לחלוטין הייתי כל כתיבתי זאת (ואינני נוהג לעשות דברים הנתפסים על ידי כמיותרים). אני סבור כי ניתן, ברצון טוב, להגיע להבנה בסיסית משותפת, בין נוירוטיפיקלים המוכנים והמסוגלים ובין אוטיסטים המוכנים והמסוגלים להדברות שכזאת על אף שעולמו של האוטיסט לא יהיה מובן על בוריו לנוירוטיפיקל לעולם, ממש כשם שהעולם הנוירוטיפקלי לא יהיה מובן על בוריו לאדם בספקטרום האוטיסטי לעולם.