גרעין הנח"ל, השירות בצה"ל והקיבוץ

במקביל ללימודים בבית הספר התיכון החל להתגבש גרעין נח"ל של השומר הצעיר לקיבוץ שניר. אני לא ראיתי שום דרך אחרת חוץ מההגשמה. עד לאותה נקודה, ההגשמה הקיבוצית נראתה לי כשיא ההגשמה העצמית שלי ושל כל הרעיונות בהם דגלתי. נכון, צריך בדרך לעבור בצבא, וזה צפוי להיות לא קל בכלל, אבל אני הרי אוהב אתגרים קשים לפיצוח ושום דבר לא יוכל לעמוד בדרכי אל השירות הצבאי ואל הקיבוץ. נכון, קיוויתי שאדם חדור אידאלים כמוני, יישלח לקיבוץ יותר חדור אמונה מאשר קיבוץ שהיה מנודה מן התנועה, על רקע אידאולוגי של הלינה המשפחתית במשך כעשור, עד אשר אנחנו הופענו והיינו לגרעין הראשון ששלחה התנועה לשניר לאחר הנידוי. גם הרבה קיבוצים אחרים עברו בינתיים ללינה משפחתית? לזה כלל לא שמתי לב. ראיתי עדיין מספיק קיבוצים שלא, והיה לי מאוד קשה לקבל את דין התנועה כי דווקא אותי שולחים לשניר. אבל קיבלתי את דין התנועה ונשארתי בגרעין חרמון לשניר שהחל להתגבש באמצע שנות השמונים. האמת היא שאת הגרעין עצמו לא ראיתי כקבוצת התייחסות כלל וכלל. ראיתי בו אך ורק אמצעי להגיע למטרה. המטרה היתה להגשים בקיבוץ. האם רוצים בני הגרעין שלי בנוכחותי שם? האם הם רוצים כלל בהגשמה, או רק בשירות שנתפס כיותר קל, בצבא? בכלל לא עניין אותי. אני ראיתי רק את המטרה בקצה. כל הדרך היתה רק זאת, הדרך… להגיע אל הקיבוץ. ומה כאשר אסיים את הדרך ובאמת אגיע להגשמה? או אז אגיע לפסגת חלומי ואהיה חבר קיבוץ. אז אני עומד להתגייס לצה"ל ולשרת ביחד עם הגרעין בדרך לקיבוץ. כל ההכנות מצד הצבא, כגון צו ראשון ומיון וצו שני, מאוד הלחיצו אותי. זאת לא הייתה המסגרת השיגרתית שלי ומאוד עיצבן אותי שאני מוקף באנשים זרים בלבד, בסביבה לגמרי לא מוכרת. כאן המקום לציין, שלא כל סביבה צבאית היתה בהכרח לא מוכרת לי. חלק ניכר מילדותי עבר עלי במחנה צבאי בו עבד אבי בתור אזרח עובד צה"ל. אבל שם כולם הכירו אותי ואני הכרתי את כולם וזה היה בסיס עם המון מרחבים פתוחים. ופתאום, אני נזרק לתוך מערכת זרה ומנוכרת וזה מאוד הלחיץ אותי. אבל הייתה לנגד עיניי מטרה – אני הולך לנח"ל ולקיבוץ. למינהל הגיוס של צה"ל, היו כנראה תכניות אחרות. כל יתר בני הגרעין הגיעו לשל"ת המוקדם בקיבוץ כשהם כולם יודעים מה הפרופיל הרפואי שלהם, מי הולך לטירונות חי"ר, מי הולך לטירונות כללית ומי מנסה מזלו במסלול טייס. אני הגעתי לקיבוץ עוד בטרם השל"ת ועוד בטרם הסתיים תהליך המיון שלי. השל"ת שלנו, היה של"ת קצר והנה מגיע יום לפני יום הגיוס, ולי עדיין אין פרופיל. אז מה עושים? הרי לא ניתן להתגייס ללא פרופיל רפואי וכל הגרעין אמור להתגייס באותו היום. אז שוחחתי עם אבי בטלפון וזה, כרגיל, כבר הרגיע אותי. ידעתי שהכל יהיה מסודר כבר למחרת בבוקר. מסתבר כי היו כמה טלפונים שהתרוצצו באותו היום, אשר קצת הלחיצו את לשכת הגיוס בה הייתי אמור להתגייס, ולמחרת התבשרתי כי יש לי פרופיל קרבי וכי אני עומד בפני טירונות חי"ר. לא היה מאושר ממני באותו הרגע. אם צה"ל סבור שאני מסוגל להתמודד עם טירונות חי"ר, מי אני שאתווכח? הרי זה אומר שהצלחתי להביס את אותו הרופא שבגיל שנתיים קבע לי שאהיה "מפגר חברתי". ואז הגיע השוק שבטירונות עצמה. במשך חודשיים ומחצה, הצלחתי לחרוק שיניים ולשרוד. אך מפקדיי הבינו שמשהו כאן לגמרי לא בסדר וכי הגעתי לשם בטעות. חוץ מאימוני הירי, אותם ביצעתי לעילא ולעילא למרות בעיית העיניים שלי (הרי אחזתי אז כבר ברשיון להדרכת ירי מבצעי לנוער מטעם המשמר האזרחי), בכל שאר האימונים כשלוני היה כשלון חרוץ לחלוטין. ואז הגיעה הגזירה. הפרופיל הרפואי שלי הורד ל 31 ואני הוצאתי ממסגרת החיילים הקרביים בגרעין שלי ונשלחתי לקורס פקידי רישום תשלום בבית הספר לשלישות. מצב רוחי המדוכדך לחלוטין לא ניכר לאיש. אבל לפני כן, כשהרגשתי הכי טוב שאפשר וחשבתי שיש עוד סיכויי כי הרי רק שלחו אותי לבירור אצל רופא העיניים שלי בבית חולים הדסה (ועוד הגעתי למקום מוכר מאוד), הופתעתי לגלות כי אינני יכול לעזוב את בית החולים, עד שלא יגיע ליווי צמוד של חברי לגרעין. למה? כי הם חששו שאני עומד להתאבד! מאיפה הם לקחו את הרעיון האווילי הזה באותה העת דווקא? אין לי שמץ של מושג. כל שאני יודע הוא שזכיתי לליווי צמוד עם רכב הפלוגה עד למחנה הטירונות ומשם, ראה זה פלא, נשלחתי לבדי, חזרה לירושלים כדי להיפגש עם קצין בריאות הנפש. את אותו הפסיכולוג ראיתי פעמיים למשך עשר דקות ואחריהן הוא השתכנע לחלוטין שאין לי מה לחפש אצלו וזהו סתם בזבוז זמן שאמשיך להגיע אליו.

אכן, כאשר הגעתי לבית הספר לשלישות, מצב רוחי היה מדוכדך לחלוטין בלא שאף אחד יבחין בזאת. אך זה לא נמשך הרבה זמן. כבר ביומי השני שם, הבנתי שאם כבר צבא, אז זהו מקומי הטבעי. היה שם הרבה יותר מסודר מאשר בטירונות. המפקדים שם הקפידו הרבה פחות מן המפקדים בטירונות, על כבודם העצמי (למרות שגם שם זה לא היה ממש חסר) והרבה יותר על גילוח נאות וצחצוח נעליים מושלם. התחלתי להרגיש טוב במקום שבו יש סדר והחוקים ברורים לגמרי. ואז גם נדרשתי, במידת מה, להפעיל את ראשי, וזה אף עודד אותי הרבה יותר. סוף סוף אני נדרש לחשוב קצת, ולו טיפה, ולא לפעול ישר כמו בורג במכונה משומנת. את הקורס סיימתי כחניך מצטיין, אולם מכיוון שהגעתי מן הנח"ל לא היתה אפילו התחלה של חשיבה כי אשאר בבית הספר לשלישות, נשלחתי חזרה לפיקוד הנח"ל.

אך בני הגרעין שנשארו בטירונות חי"ר יסיימו אותה רק בעוד כחודש (בעצם הם כבר סיימו את פרק הטירונות כי הם כבר היוו כוח לוחם בשכם בזמן האינתיפדה, אשר פרצה בדיוק בעת שלי הורידו את הפרופיל), וכך גם כל בני הגרעין שנותרו בקורסים יותר ארוכים. אז אני נשלחתי לסתום חור של תקן חסר לחייל בהיאחזות ליד ים המלח. הייתי שם החייל הכי צעיר וכולם החליטו שלתזז אותי בשמירות זה הכי נוח. אבל לי ממש לא היה אכפת מזה. זה דווקא היה די נחמד. לשמור כל היום בש"ג של היאחזות שאף אחד לא מגיע אליה, כשמותירים אותי לבדי עם עצמי ועם ים המלח. הייתי מוכן להישאר שם עד השל"ת הבא, בלי שום בעיה.

המפגש עם בני הגרעין שלי לא איחר לבוא והגענו כולנו יחד להיאחזות נח"ל אמיתי, ליד כרם שלום בדרום פיתחת רפיח. מקום מדכא לחלוטין, עם כל הלחות של מישור החוף המוכרת לי כל כך, אך גם עם החום הנורא של הנגב. עומס החום, באותה מחצית השנה, כמעט שהכריע אותי, אבל שרדתי גם אותו. הייתה לי תקווה. חוץ מהמטרה שהייתה מוצבת לנגד עיניי, להגיע לקיבוץ, באותו פרק של היאחזות היה אמור הגרעין, להוציא מתוכו הן אחוזי פיקוד והן אחוזי הדרכה לתנועה. היות והייתי ידוע בגרעין כבעל התודעה התנועתית החזקה ביותר, לא היה סיפק בליבי כי אבחר לצאת להדרכה בתנועה. אולם לא כך אירע. בעת ההצבעה, היה רק קול אחד שהביע נכונות לשלוח אותי להדרכה, הקול היה קולו של אותו בן גרעין שנשלח בעצמו בסופו של היום להדרכה. אז אני נאלצתי להמשיך ולשרוד בהיאחזות. בתום הפרק הזה, ובמשך כל הפרק הבא, עד לשל"ת האמצעי, נשלחתי הלוך ושוב בין מיני יחידות נח"ל שונות ומשונות, למלא שלל תפקידים זמניים, שהיו ברובם תפקידי שמירה חסרי טעם על כלום בריבוע. אני המשכתי להסתכל קדימה ולראות את הקיבוץ מתקרב באופק.

את השל"ת האמצעי, קידמתי בברכה רבה. נשלחתי לעבוד במטע והייתי ממש מאושר. הייתי קרוב מאוד לטבע, בסביבה שקטה ונוחה ביותר. זה, כמובן, לא נמשך הרבה זמן, היות ובטרם התרגלתי לשגרת יומי הרגועה, הסתיים השל"ת ונשלחתי שוב ללבוש את המדים. הפעם נשלחתי לעסוק במקצועי הצבאי בגדוד האחזויות ליד חברון. די מהר השתלבתי במערך השלישות של הגדוד ולמרות מתחים רבים עם חיילים וחיילות אחרים ואחרות במקום, העברתי עוד חצי שנה של שקט יחסי ואפילו נדרשתי לחשוב מידי פעם בענייני שלישות. בתום אותה התקופה, היה מי שחשב לחמוד לו לצון ולהשאירני בגדוד. אני נכנסתי להתקף חרדה ובכי שכמותו לא אירע לי בכל מהלך השירות הצבאי כולו. בסופו של דבר, התברר כי הדבר היה מתיחה גרועה של קצין השלישות לקראת הפרדו ממני ותו לא. בכך הסתיים הפרק של שירותי כחייל סדיר בצה"ל, אותו הצלחתי לסיים, ללא כל תקלה מהותית.

ואז הגעתי לקיבוץ. משאת נפשי והסיבה היחידה שבגללה הסכמתי לכל הסבל שעבר עלי בדרך. ואז שגיתי בשושנים? לא ממש. באותה התקופה, אמנם, עולמי שלי לבש צורה הרבה יותר מוחשית מאי פעם, היה לי מקום משלי, מבודד ממקומם של שאר בני האנוש, ובכך הייתי מאושר. אלא מה? בתור מועמד לחברות במשק, הייתי צריך להוכיח שאני ראוי. משום מה זה נראה לי כדבר משפיל ביותר שאני צריך להוכיח שאני ראוי לקיבוץ, בעוד הקיבוץ מצידו לא צריך להוכיח כי הוא ראוי לי. מקום עבודה קבוע של ממש, לא הצלחתי למצוא בקיבוץ. מכל מקום העיפו אותי אחרי שבועיים בערך. עד שבשלב מסויים, הבנתי כי נוכחותי בקיבוץ כלל אינה רצויה. דווקא המקום שבו היו אמורים לקבל את השונה באופן בטוב ביותר, דווקא אותה החברה המתיימרת להיות חברה מתוקנת הדואגת לצרכיו של היחיד תוך קיום שיתוף ושיוויון, דווקא אותה החברה פולטת את כל מי ששונה מן הזרם המרכזי הכי מהר שרק אפשר.

ב 01/05/19991 עזבתי את הקיבוץ בהשאירי שם את הכל מאחורי. למעט הבגדים שעל גופי ומספר מטלטלין ובגדים, שיכולתי לסחוב בידי, לא לקחתי איתי דבר.