על אמנות דיגיטאלית ותרבות אוטיסטית

אכן, כמו הרבה דברים אחרים גם זה אינו קשור בקשר הכרחי לאוטיזם, אולם אני מניח שבחלקו, תורם מבנה האשיות האוטיסטי שלי, ליצירות הללו ולמשיכה לצורות אמנות שכאלה.
אני לא אמן ומעולם לא החשבתי את עצמי ככזה. אני אפילו אינני יודע לאחוז עפרון, עט או מכחול בידי, ברמה שתאפשר לי להביע באמצעותם את שברצוני להביע. אולם, מסתבר, שגם אני יכול להפיק מעט אמנות.

לסדר שבספקטרום הצבעים נמשכתי מאז ומתמיד. קשת בענן הוא אחד המחזות היפים ביותר שאני חושב שראיתי בחיי. גם לפסיכדליה נמשכתי מאז ומעולם. במיוחד לפסיכדליה הכוללת דפוס חוזר (אוטיזם – הזכרתי כבר?). הצורות המשתלבות וחוזרות על עצמן בציוריו של דאלי (למרות שאינן בהכרח פסיכדליה) הקסימו אותי תמיד כמו גם תעתועים ויזואליים אחרים. אבל השיא הינו תעתועים ויזואליים הנובעים מדפוס חוזר. למרות מגבלות העיניים שלי, אני מסוגל לשבת ולצפות בהם שעות ארוכות ברצף, גם לאחר שכל הסובבים אותי תופסים את ראשיהם בכאב.

אז הנה, התחלתי להשתעשע קצת עם קוד ויצרתי מסגרות צבעוניות מתחלפות ללא שום קובץ גרפי – כל העמוד המקושר מכיל קוד טקסטואלי בלבד.
אבל אז החלה שיחה על אמנות דיגיטאלית. התחלנו לדבר על מצלמות ותוכנות לעיצוב גרפי ותוך כדי שיחה, בכדי להדגים את היכולות של תוכנות אלה, התחלתי קצת להשתעשע.
זה התחיל ביצירת משטח עבודה עם צבעי הספקטרום שהתחלתי לערבב אותם.

אחר כך התחלתי להחיל על משטח זה מסננים שונים.
זה היה הראשון

ולאחר כמה נסיונות וביטולם, הגעתי לזה

ולזה

את האלבום כולו שקראתי לו גואש דיגיטאלי, לא משום שזה נראה יותר כמו צבעי גואש, אלא יותר משום משחק המילים "גואש" "גועש", ניתן למצוא באתר אס"י.