ר: למה משתמשים בשפה?
א: בתור כלי לתקשורת וורבלית.
ר: נכון. ובשביל מה צריך להשתמש בתקשורת וורבלית?
א: בכדי להשביע את הצורך בתקשורת.
ר: ולמה יש לך צורך, עד כדי רעב, בתקשורת?
א: כי ככה נולדתי. כאשר הייתי ילדה והצורך שלי בתקשורת לא סופק, היה לי רע

הכתוב כאן הנו נסיון להעלות את הסוגיה של המניעים השונים ואופן השימוש השונה בתקשורת שפתית, בין אנשי הספקטרום האוטיסטי לבין נוירוטיפיקלים (אנשים בעלי מבנה נוירולוגי טיפוסי). כמו כן, אתייחס גם לקשיים שלי בשימוש בשפה. זהו אינו מאמר אקדמי ואינו מתיימר להיות מחקר משווה (או מחקר בכלל) אלה הם פשוט הגיגים שלי ושלי בלבד, בעניין.  אני טוען לקשר חלקי בין הגיגים אלה שלי לאחרים, לא מתוך מחקר או בדיקה מקיפה ומוכחת, אלא מתוך שיחות בנושא עם אנשים נוספים בספקטרום האוטיסטי.

מהותה של התקשורת השפתית בעבורי
אני משתמש בתקשורת ככלי להעברת מסר. בדרך כלל אני משתמש בתקשורת שפתית, בכדי להעביר מחשבה ו/או רעיון. גם כאשר אני משתמש בתקשורת שפתית בכדי להעביר מסר של רגש או תחושה, אני עושה זאת בצורה פשוטה וישירה.
היות ומחשבותי שלי מתבצעות במשהו שאינו יכול ממש להיות מוגדר כשפה, או לכל הפחות, אינו שפה היכולה למצוא ביטויי כלשהו מחוץ לעולם שלי (או לצורך ההפשטה – מחוץ לראשי), כל דבר אשר אני מבטא באמצעות שפה, עובר, למעשה, תרגום לשפה חיצונית. התקשורת אינה מהווה עבורי צורך בפני עצמו. היא אמצעי לשם השגת צורך. צורך בהעברת מסר. מחשבות אשר אין ברצוני להעבירן החוצה (בדרך כלל, פשוט מהטעם שאינן רלוונטיות לאחר), לא יעברו את תהליך התרגום הזה ולא יבוטאו חיצונית. כאשר המסר שברצוני להעביר הינו מסר של רגש, התרגום שלו אינו יכול להיות תרגום מורכב (גם כאשר הרגש עצמו מורכב ביותר) היות ואינני יודע כיצד לתרגמו באופן מורכב אשר יהיה מספיק מדוייק.
שימוש כזה בתקשורת שפתית, הנו, כנראה, אחד הגורמים, לשפה, אשר נשמעת באזני אחרים כשפה תבניתית, גבוהה ואקדמית מידי. אולם זהו פועל יוצא לא רק של השימוש בשפה, אלא גם של תהליכי חשיבה הקודמים אף להבעת אותה החשיבה. עניין זה עוסק יותר בתהליכים שלפני התקשורת עצמה ואפילו לפני הצרכים שעליהם בא השימוש בתקשורת לענות ועל כן אינני מעוניין לפרטו כאן.
ממש כשם שאינני יודע לקרוא "בין השורות" ולהבין מסר החבוי באופן הביטוי, בטון הדיבור או באינטונציה מסויימת, אינני יודע גם להתבטא כך. כאשר אני רוצה לומר משהו אני אומר את מה שאני רוצה להגיד כמו שאני רוצה להגיד אותו. כאשר אני למד כי דברי אינם מובנים, או כאשר לא קיבלתי את ההתייחסות של אותו גורם שאליו כיוונתי את הדברים, או אז אני מנסה לומר את הדברים באופן שונה. אולם גם אז אני לא מדבר"בין השורות".
אני כן נוהג להשתמש במשחקי מילים. לעיתים, גרוי המחשבה שנוצר עקב משחק מילים, יכול להגביר את ההבנה. אולם, כאשר הדבר מונע ממני להעביר את המסר כפי שרציתי להעבירו, אני משתדל להימנע מכך, בכדי לא להגביר את אי ההבנה.

הבנה כמטרה
הבנה היא השורש העומד מאחורי השימוש שלי בשפה (ובתקשורת בכלל). היות ואני משתמש בשפה בכדי להעביר מסר, אני מעוניין להעביר אותו באופן שיהיה מובן. אחרת, מה משמעות יש לה להעברת המסר? גם העברת המסר, היא במידה מסויימת, אמצעי. המטרה היא להבין ולהיות מובן. אבל דיבור, שמיעה, כתיבה וקריאה "בין השורות" מגבירים את חוסר ההבנה. הרי אם הדברים לא נאמרו ויש לקרוא אותם "בין השורות", יש מי שיבין אותם ויש מי שלא. ומכאן עלולה לצמוח אי הבנה. אני מדבר וכותב בכדי להיות מובן ואני מקשיב וקורא בכדי להבין. כאשר אינני מבין משהו ששמעתי או משהו שקראתי, אני שואל, שוב, בכדי להבין. כאשר מישהו מקשיב לדברי, או קורא אותם ואינו מבין, אני מצפה ממנו שישאל בכדי שאוכל לענות ולנסות להגיע להבנה רבה יותר. אולם, נסיון לקרוא בין השורות של דברי, דברים אחרים מאלה שאמרתי, רק מגביר הוא את אי ההבנה ממש כשם שעושה זאת צפיה ממני לקרוא בין השורות. כשאני קורא, אינני יכול לקרוא מעבר לכתוב. כשאני מקשיב, אינני יכול להבין מעבר לנאמר. כשאני כותב, אינני מכניס לדברים מסר שאין בהם וכשאני מדבר אינני מצפה מאיש שיניח כי אני רוצה להגיד דברים אחרים משאמרתי.

מהותה וכוונתה של הצעקה
אז מדוע קורה שאני אומר דברים שלא אליהם התכוונתי ו/או לא באופן שאליו התכוונתי? או במילים אחרות – אז למה קורה שאני צועק?
לעיתים, כאשר משהו בוער בקרבי ואני מנסה להעביר את המסר הבוער בקרבי, אני מנסה לדבר (ומעבר לקושי לבטא את הדברים החוצה – שאליו אתייחס יותר מאוחר) ומגלה כי מי שביקשתי לדבר אליו אינו מקשיב לדברי. או אז, אני מנסה לומר את אותם הדברים באופן שונה, בכדי לגרום לו להקשיב. כשזה לא עוזר, ומתוך כוונה להסב את תשומת הלב, ובלי לחשוב בכלל כי האופן הנוסף הבא בו אני מנסה להביא את הדברים הוא בעצם בצעקה, אני פשוט צועק. אולם אז, מרגע שמי שאליו אני מדבר מקשיב לדברי, אין לי יותר צורך בצעקות. אין בצעקה שלי כל דבר אחר מעבר לנסיון נואש (היות והוא בא לאחר נסיונות קודמים) להסב תשומת לב. מניעים אחרים לצעקות, יכולים להיות, מסתבר (אינני ממש מבין מה ביניהם לבין העלאת עוצמת הדיבור. אולם זהו, שוב, נושא אחר), הפגנת כוח או שימוש באלימות. אך מניעים אלה זרים לי לחלוטין ואים מובנים לי.
לשם הבהרה, אני רוצה להפריד בין צעקות לזעקות. העוצמה, יכולה להיות זהה אך התוכן והסיבה שונות. זעקה היא מה שקורה כאשר כואב לי. לא תמיד אני יכול להביע את הכאב בדרך אחרת (לרוב בכי). או אז יובע הכאב בזעקה. אולם בניגוד לצעקה, אשר באה רק לאחר נסיונות כושלים להביא את הדברים בדרך אחרת, ונפסקת מיד אם התחלת הקשב, זעקה היא דרך הבעת רגש (בנפרד מן השימוש בתקשורת שפתית שמטרתה העקרית היא להעביר מחשבה ו/או רעיון). זעקה היא פתאומית ונמשכת כל עוד נמשך הכאב. וגם היא באה מתוך עניין פנימי אשר ההשלכה היחידה שיכולה להיות לה, על אחר, היא בקשה ותחינה להפסיק את הכאב (אם מקורו של אותו כאב הוא באחר).
בנוסף לכך, יש לי קול חזק. הרבה פעמים נשמע כאילו אני צועק, אך בדיקה מדוקדקת של תוכן דברי תגלה כי אין הדבר כך כלל וכלל.

הקשיים להתבטא באמצעות תקשורת שפתית
מעבר לכל מה שתואר כאן קודם בדבר ההבנה וגורמים מסויימים העלולים להגביר את אי ההבנה, ישנו גם הקושי בהתבטאות בכלל ובהתבטאות בכתב בפרט. גם כאשר מזוהה הצורך להשתמש בתקשורת שפתית, אין הדבר נטול קושי.  הקושי הזה, נובע מכמה גורמים.

• הצורך בתרגום. היות ומחשבות אשר יש צורך להוציאן אל העולם החיצון, יש קודם לתרגמן לשפה חיצונית, יש גם צורך למצוא את התרגום המתאים ביותר. בעת עריכת תרגום, לרוב, ישנן מספר דרכים לתרגם דבר מה. מכאן נובע גם יתרון וגם חסרון. החסרון הנו שיש לבחור בתרגום המתאים ביותר. כמו כל בחירה, גם בחירה זאת עלולה להיות לא נכונה. היתרון הוא בכך שאם התרגום הראשון לא היה מובן, ניתן להשתמש בתרגום נוסף בכדי לשקף את הדברים באופן יותר מובן.
• איטיות העבוד. היות ודברים אינם מובעים באופן אינטואיטיבי אלא מושקעת מחשבה בכל דבר ודבר והיות ואינני יכול לעבד מספר דברים בעת ובעונה אחת, התקשורת הוורבלית שלי איטית יותר מאשר אצל בעלי אינטואיציה ו/או אנשים המסוגלים לעבד מספר דברים במקביל.
• קושי בשליפה. השילוב בין הצורך למצוא את התרגום הטוב והמדוייק ביותר ובין אטיות העבוד, יוצר, לעתים קרובות, קושי בשליפה של המסר והבעתו בתקשורת שפתית באופן איטי ביותר. לעיתים, איטי עד כדי גמגום.
• קשיים בלמידה קונבנציונאלית. כאן נכנסת קטגוריה שלמה של מה שמכונה "ליקויי למידה" ובעיקרם דיסלקציה ודיסגרפיה. הגם שקשיים אלה לא מנעו ממני מעולם ללמוד (אלא כאשר המסר אותו נדרשתי ללמוד היה חבוי), הם בהחלט מקשים עלי לקרוא ולהתבטא בכתב. מאז ומעולם היה לי קשה לכתוב את שאני רוצה לומר. על הקשיים הללו, ניתן, לעיתים ובאופן חלקי, להתגבר, אך גם כאשר מתגברים עליהם במידה מסויימת, הם עדיין נמצאים ברקע.
• הקשר שבין אטיות העבוד, קשיים בלמידה קונבנציונאלית וליקוי ראיה. הגם שהעבוד הנו טורי (מתבצע עבור דבר אחד בכל פעם ולא במקביל על מספר דברים) ומכאן גם איטי יותר, הוא עדיין מהיר יותר מן הכתיבה, אשר נעשית איטית יותר עקב דיסגרפיה ודיסלקציה (וגם עקב ליקוי ראיה אך זהו תורם מינורי יותר). הפער שבין העבוד לבין הבעתו בכתב גורם להתבטאות בכתב להיות עוד יותר איטית ומסובכת.

אז מה עושים עם כל זה?
האם בכוונתי לשנות את אופיים של אחרים בכדי שיתאימו אלי? לא. כלל וכלל לא. אינני דורש מאף אחד לשנות כלום ביחסו אל אחרים המסוגלים להבינו כפי שהוא. בוודאי שאינני מבקש (ואין לי כל סיבה, אינטרס או יכולת לבקש) מאחרים, שישנו משהו מן האינטראקציה שביניהם. ברור לי לחלוטין, כי אחרים משתמשים בתקשורת ממניעים שונים משלי. נהיר לי לגמרי, כי ישנם הרבה אנשים שאין להם אחד או יותר מן הקשיים שפורטו למעלה. ברור לי גם כי כשם שאני אינני מסוגל ואינני רוצה להיות אחר, כך גם אחרים אינם רוצים ו/או אינם מסוגלים להיות אחרים ממי שהם. כל שאני מבקש הוא שלא ינסו לגרום לי להתייחס לדברים אלה כמותם ושיקחו בחשבון, כאשר הם מתקשרים איתי, את כל מכלול הדברים המובאים כאן. קחו בחשבון שאני משתמש בתקשורת בכלל ובתקשורת שפתית בפרט אך ורק כאמצעי להעברת מסר ולא כצורך בפני עצמו. אל תצפו ממני להבין ו/או להתבטא באמצעות מסרים חבויים. קחו בחשבון כי התבטאות וביטוי עצמי כלפי העולם החיצון (החוצה ממני ומעולמי הפרטי שלי) הוא לא הדבר הכי טבעי עבורי והוא לעיתים קשה לי ביותר. גם כאשר אני מבטא את עצמי יש לי קשיים בהעברת המסר אותו ברצוני להעביר. הבינו, שכאשר אני מבטא את עצמי, מטרת התבטאותי חשובה לי עד כדי כך שאני עושה את שאינו טבעי עבורי בכדי להשיגה.

יש גם מי שעוקב אחר קישורים. אחרת, כנראה שלא הייתי מגיע לקרוא את הרשומה, המנותקת כל כך מן המציאות, הזאת (אשר בדיעבד, מסתבר שהיתה הומוריסטית ואני לא הבחנתי בכך).

הכותב טוען שהוא נתקל בבלוגי שלי ומשם החל להבין את כל הדברים הללו. אז הנה כמה דברים שפוEט פיספס. אני אשתדל להביא את תגובתי באופן שיהיה מספיק ברור, למרות סערת הרגשות (כן, רגשות – יש לי דבר כזה) המתחוללת בקרבי אחרי קריאת הדברים הללו. ברשומה של פוEט כבר הצטברו יותר מידי תגובות בכדי שאביא את תגובתי שם – כן, זה מפחיד אותי הצפיפות הזאת אך בעיקר אני מפחד כי קולי פשוט ילך שם לאיבוד. אז אני מרשה לעצמי להגיב בפינה היותר שקטה שלי כאן. כנראה שיש ברכה בעמלי אם הצלחתי, בעצם קיומו של בלוגי להביא עוד אדם להכיר בעובדה שאוטיזם אינו פיגור שכלי. אולם כנראה, לאור תוכן רשומתו של פוEט, שהדרך עוד ארוכה. ארוכה מאוד.

אוטיזם איננו ניתוק מן הרגש. העובדה שאני מביע רגשות באופן שונה מן המקובל בקרב נוירוטיפיקלים, אינה אומרת כי אין לי רגשות או כי אני מנותק מרגשותיי. אני לא חווה רגשות באופן שבו חווים אותם אנשים רגילים אבל אני בהחלט חווה רגשות. אני לא מערב רגשות בתהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות שלי, אבל זה לא אומר שאני מנותק מרגשותיי.

אוטיזם, בניגוד לכל תכונות האופי ה"אשכנזיות" אשר פורטו ברשומה של פוEט, איננו אופי הנרכש כחלק מסוציאליזציה כזו או אחרת. אוטיזם הנו שונות נוירולוגית המתבטאת באופן שונה של עבודת המוח ומכאן בראית עולם שונה ובצורה שונה של ההתנהלות בקרב בני אנוש. אוטיזם הוא דרך חיים שונה ולגיטימית.

אוטיזם הנו אכן מקבץ תכונות טיפולוגי אך כלל וכלל לא של תכונות אופי נרכשות. חלק מן האוטיזם, אכן נוגע בוויסות חושי שונה – רגישות יתר של חושים מסויימים וחלקי גוף מסויימים ותת רגישות של חושים אחרים ושל מקומות אחרים בגוף (אגב – החושים הרגישים יותר ופחות הן במהותם והן בעוצמתם – שונים מאוטיסט לאוטיסט). אוטיזם אכן קשור בקשיים חברתיים. נכון, אני בהחלט מפחד מלהיות בקרב המון נוירוטיפיקלים זרים. אבל אני בהחלט נהנה בקרב אוטיסטים אחרים. אופי האינטראקציה החברתית שלנו שונה מזו של החברה הכללית. וככל שהחברה הכללית תקבל את הצורך שלנו בסוג שונה של אינטראקציה, כך יצטמצמו יותר ויותר גם הקשיים החברתיים שלנו. נכון, קשה לנו להבין קודים חברתיים מסויימים ואנחנו לא הכי אינטואיטיביים שבעולם אולם שורשם של הקשיים החברתיים נעוץ, בראש ובראשונה בהכרה, הוקרה וסובלנות של החברה הכללית לשונות שלנו. עובדה – אפשר גם אחרת. הספקטרום האוטיסטי, אולי כולל גם "קרירות חברתית", אך בשום פנים ואופן לא ניתן להגדיר את כל הטווח של אותה "קרירות חברתית" כקשורה לספקטרום האוטיסטי. אוטיזם הנו שונות נוירולוגית המשליכה על ההתנהלות החברתית ולא להיפך.

גם אם תקלף את האוטיזם מכל הסטריאוטיפים החברתיים, אוטיזם ישאר עדיין מבנה אשיות החודר הרבה יותר עמוק מעדה, דת או השתייכות אתנית, חברתית או תרבותית כלשהי. אני סבור כי נסיון לקשר בין השתייכות תרבותית כזו או אחרת לבין אוטיזם מראה על חוסר הבנה בסיסית בכל הקשור לתרבות או בכל הקשור לספקטרום האוטיסטי או אולי אפילו בשניהם גם יחד. אני מעוניין להיזהר מאוד מכינוי של השוואה כזאת השוואה גזענית, למרות שלדעתי אין היא רחוקה ממנה כלל וכלל.

אני ממליץ, בחום, הן לפוEט והן לכל מי שמעוניין ללמוד מהו אוטיזם ומה זה אומר להיות איש הספקטרום האוטיסטי, לשוטט באתר אס"י – קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל וגם להירשם, לקרוא, (וגם לשאול ולענות) בקומונת גשרים להידברות בין אנשי הספקטרום האוטיסטי לנוירוטיפיקלים – אך בבקשה לקרוא בעיון רב את האמור בראש דף הקומונה לפני הרישום.

ואסיים בנימה מעט יותר אישית – זה חשוב מאוד לגלות שאוטיסטים הם בעצם לא סוג של מפגרים (למרות שאני חושש כי גם בנושא הפיגור השכלי יש לא מעט חוסר הבנה וחשיבה סטריאוטיפית מוטעית) אבל אם כבר הגעת להבנה כזאת, יהיה נחמד מאוד אם בראש רשומה העוסקת באוטיזם לא תציב קובץ תמונה בשם מפגר.jpg

אנו, מספר בלוגרים בעלי צרכים מיוחדים מגוונים, מתכוונים להגיע ליום הכיף לבלוגרים, העתיד להתקיים ב 29/12/2006 בינהרים. בכדי שנוכל לקחת חלק פעיל במסגרת אותו יום, אנו מבקשים לאמץ כמה כללים כחלק מכללי התנהלות אותו יום, אשר יקלו עלינו את ההשתתפות הזו. אנו משוכנעים, כי לפחות חלק מן הכללים הללו, יסיעו גם לאנשים שאינם בעלי צרכים מיוחדים מוגדרים.

• לא להפציר במי מן המשתתפים להכלל בשיח חברתי סתמי. ברור לנו לחלוטין, כי רבים מן המגיעים לארוע שכזה, מגיעים בשביל הארוע החברתי ולא רק בכדי להחליף דעות ורעיונות הנוגעים לנושא. לנו, אינטראקציה חברתית כזו (כגון שיח חברתי סתמי בסגנון – מה העניינים, איך האשה, הילדים והעבודה?) הינה גורם לא מובן, מבלבל ומתסכל. ועל כן, אין לצפות מאיתנו להשתתף בה, ובוודאי שלא ליזום אותה.
• לא לבקש מן המשתתפים להציג את עצמם או לספר על עצמם. (מי שרוצה, מוזמן לעשות כן, אך לא לבקש זאת מן המשתתפים באופן פרטני אישי).
• לא לצפות מן המשתתפים ללחיצות יד (או כל מגע פיזי אחר – ולו הקל ביותר).
• לא לצפות ובוודאי לא לדרוש קשר עין.
• לא לדרוש קרבה מסויימת בין היושבים. כמובן שמדובר עדיין במסגרת מעגל שיח. אולם, אם מישהו מעדיף לשבת מעט בצד ולא דחוק בין כולם, להשתדל לאפשר זאת.
• במסגרת שמירה על כללי דיון הולמים, לא לקטוע אדם באמצע דבריו. מי שידבר יותר מזמן מסוים (בהתאם לשיקולו/ה של מנחה/ת המעגל), מנחה/ת המעגל יודיע/תודיע לו שיש לו עוד משפט לסיים, ואז יפסיק אותו כדי לאפשר למשתתפים נוספים לדבר.
  לא לאפשר שיחות-צד. בשל ההפרעה הגדולה בכך ליכולת הריכוז, אם אנשים יתחילו בשיחת-צד כאשר הם יושבים בסמוך למשתתפים, יש לבקש מהם לדבר בתורם או להתרחק מן המעגל בכדי לא להפריע.

תודה מראש
בלוגרים חברי הקהילה האוטיסטית בישראל

אם (שם בדויי) היא נערה בת שלוש עשרה שנים וחצי אשר אובחנה כאספית כשנה לפני שאובחנתי אני. אני מקיים שיחות מאוד ארוכות איתה דרך תוכנת מסרים מידיים. רוב השיחות שלנו הן על נושאים שמטרידים אותה ומעסיקים אותה. כן. גם לה יש מספר תחומי עניין "מוזרים" (כפי שהיא עצמה מכנה אותם) צרים ומיוחדים.
אני מעוניין להביא כאן קטע קצר משיחה שנערכה בינינו (כרגיל, ביוזמתה) בעניין "ריפוי" התסמונת על שם אספרגר. אני סבור שיש כאן תובנות (למרות קושי ניכר להסביר – שאף מקורו באותה התסמונת עצמה) מעניינות ביותר מפי נערה למודת סבל חברתי כה רב על אף שנותיה הרכות.
מי יתן ואת מה שטוענת אותה נערה תוכל החברה הסובבת אותנו, יום אחד, להבין, להפנים וליישם.

M says (11:26):

אם אני אצטרך לעשות ניתוח מוח אז הם יכולים הרופאים לעשות שאני לא אהיה אספרגר?

R2.G2 says (11:27):

לא

M says (11:27):

אה טוב

R2.G2 says (11:28):

אם זה היה אפשרי – היית רוצה?

M says (11:28):

לא יודעת ולא נראה לי

R2.G2 says (11:34):

את יכולה להסביר לי למה שאלת לגבי האפשרות להוציא ממך את האספרגר בניתוח?

M says (11:35):

האספרגר כאילו הוא נמצא במוח לא?

R2.G2 says (11:35):

לא רק

R2.G2 says (11:35):

זוהי שונות של המוח

R2.G2 says (11:35):

אבל לא רק של המוח

M says (11:36):

כן התכוונתי שזה שונות של המוח אז שאם נגיד ואני לא ארצה להיות יותר אספרגר אם בכלל זה יתאפשר ושזה יכול לצאת בניתוח

M says (11:51):

אבל זה ארוך ההסבר שלי

R2.G2 says (11:51):

עוד יותר טוב

M says (11:51):

אבל זה דיי קשור לחברים חברות וכל מה שקשור לחברה

R2.G2 says (11:52):

טוב

M says (11:58):

בחברה פשוט האנשים הרגילים לא תמיד מקבלים את השונה מהם גם בהתנהגות וגם במראה החיצוני רק שפה אני יותר מדברת על ההתנהגות ….

R2.G2 says (11:59):

וזה מה שהכי מפריע לך בכל מה שקשור בכך שאת אספרגר?

M says (12:03):

זה לא מפריע רק לי זה יכול גם להפריע לכל מי שנמצא איתי זאת אומרת לחברה ונגיד אני ארצה שיהיו לי חברים או חברות אחרי כבר כמה זמן הם לא ירצו להיות חברים שלי כי הם יפגעו ממני או כל דבר אחר ואז בשביל בעצם להיות איתם בחברה ושהם לגמרי ירצו להיות איתי אז אולי רצוי שאני אעשה ניתוח אבל מצד שני יהיה גם חסרון בזה שאני אעשה ניתוח….

R2.G2 says (12:06):

ז"א שבכדי שיקבלו אותך בחברת בני גילך היית רוצה להפוך לרגילה להקל גם על עצמך וגם על החברה הסובבת אותך?

M says (12:06):

נראה לי שכן אבל זה מצד אחד מצד שני אני ארצה כן להישאר אספרגר

R2.G2 says (12:08):

תיכף נחזור לנקודה הזאת. אבל לפני כן הייתי רוצה להבהיר נקודה אחרת, ברשותך. את חושבת שאם החברה היתה מקבלת אותך כפי שאת אז לא היה צורך לחשוב על ניתוח כזה?

M says (12:09):

לא היה צורך אבל בכללי שיהיה יותר נוח להבין התכוונתי שאם אפשר לעשות ניתוח להוציא רק את החסרונות שיש באספרגר ואת היתרונות להשאיר

R2.G2 says (12:11):

וזה מחזיר אותנו לנקודה הנוספת. את כן היית רוצה להישאר אספרגר. למה? מה הם היתרונות שאת רואה בזה?

M says (12:12):

אוףףף נוו אני לא יודעת להסביר זה קשה

M says (12:13):

אני לא יודעת להסביר מהם היתרונות ומהם החסרונות….

R2.G2 says (12:15):

אבל את רואה יתרונות כלשהם שגורמים לך לרצות להמשיך להיות אספרגר בכל זאת?

M says (12:15):

כן אני רואה אני רק לא יודעת להסביר מהם