למה אני משתמש בשפה? – על תקשורת שפתית והשימוש בה

ר: למה משתמשים בשפה?
א: בתור כלי לתקשורת וורבלית.
ר: נכון. ובשביל מה צריך להשתמש בתקשורת וורבלית?
א: בכדי להשביע את הצורך בתקשורת.
ר: ולמה יש לך צורך, עד כדי רעב, בתקשורת?
א: כי ככה נולדתי. כאשר הייתי ילדה והצורך שלי בתקשורת לא סופק, היה לי רע

הכתוב כאן הנו נסיון להעלות את הסוגיה של המניעים השונים ואופן השימוש השונה בתקשורת שפתית, בין אנשי הספקטרום האוטיסטי לבין נוירוטיפיקלים (אנשים בעלי מבנה נוירולוגי טיפוסי). כמו כן, אתייחס גם לקשיים שלי בשימוש בשפה. זהו אינו מאמר אקדמי ואינו מתיימר להיות מחקר משווה (או מחקר בכלל) אלה הם פשוט הגיגים שלי ושלי בלבד, בעניין.  אני טוען לקשר חלקי בין הגיגים אלה שלי לאחרים, לא מתוך מחקר או בדיקה מקיפה ומוכחת, אלא מתוך שיחות בנושא עם אנשים נוספים בספקטרום האוטיסטי.

מהותה של התקשורת השפתית בעבורי
אני משתמש בתקשורת ככלי להעברת מסר. בדרך כלל אני משתמש בתקשורת שפתית, בכדי להעביר מחשבה ו/או רעיון. גם כאשר אני משתמש בתקשורת שפתית בכדי להעביר מסר של רגש או תחושה, אני עושה זאת בצורה פשוטה וישירה.
היות ומחשבותי שלי מתבצעות במשהו שאינו יכול ממש להיות מוגדר כשפה, או לכל הפחות, אינו שפה היכולה למצוא ביטויי כלשהו מחוץ לעולם שלי (או לצורך ההפשטה – מחוץ לראשי), כל דבר אשר אני מבטא באמצעות שפה, עובר, למעשה, תרגום לשפה חיצונית. התקשורת אינה מהווה עבורי צורך בפני עצמו. היא אמצעי לשם השגת צורך. צורך בהעברת מסר. מחשבות אשר אין ברצוני להעבירן החוצה (בדרך כלל, פשוט מהטעם שאינן רלוונטיות לאחר), לא יעברו את תהליך התרגום הזה ולא יבוטאו חיצונית. כאשר המסר שברצוני להעביר הינו מסר של רגש, התרגום שלו אינו יכול להיות תרגום מורכב (גם כאשר הרגש עצמו מורכב ביותר) היות ואינני יודע כיצד לתרגמו באופן מורכב אשר יהיה מספיק מדוייק.
שימוש כזה בתקשורת שפתית, הנו, כנראה, אחד הגורמים, לשפה, אשר נשמעת באזני אחרים כשפה תבניתית, גבוהה ואקדמית מידי. אולם זהו פועל יוצא לא רק של השימוש בשפה, אלא גם של תהליכי חשיבה הקודמים אף להבעת אותה החשיבה. עניין זה עוסק יותר בתהליכים שלפני התקשורת עצמה ואפילו לפני הצרכים שעליהם בא השימוש בתקשורת לענות ועל כן אינני מעוניין לפרטו כאן.
ממש כשם שאינני יודע לקרוא "בין השורות" ולהבין מסר החבוי באופן הביטוי, בטון הדיבור או באינטונציה מסויימת, אינני יודע גם להתבטא כך. כאשר אני רוצה לומר משהו אני אומר את מה שאני רוצה להגיד כמו שאני רוצה להגיד אותו. כאשר אני למד כי דברי אינם מובנים, או כאשר לא קיבלתי את ההתייחסות של אותו גורם שאליו כיוונתי את הדברים, או אז אני מנסה לומר את הדברים באופן שונה. אולם גם אז אני לא מדבר"בין השורות".
אני כן נוהג להשתמש במשחקי מילים. לעיתים, גרוי המחשבה שנוצר עקב משחק מילים, יכול להגביר את ההבנה. אולם, כאשר הדבר מונע ממני להעביר את המסר כפי שרציתי להעבירו, אני משתדל להימנע מכך, בכדי לא להגביר את אי ההבנה.

הבנה כמטרה
הבנה היא השורש העומד מאחורי השימוש שלי בשפה (ובתקשורת בכלל). היות ואני משתמש בשפה בכדי להעביר מסר, אני מעוניין להעביר אותו באופן שיהיה מובן. אחרת, מה משמעות יש לה להעברת המסר? גם העברת המסר, היא במידה מסויימת, אמצעי. המטרה היא להבין ולהיות מובן. אבל דיבור, שמיעה, כתיבה וקריאה "בין השורות" מגבירים את חוסר ההבנה. הרי אם הדברים לא נאמרו ויש לקרוא אותם "בין השורות", יש מי שיבין אותם ויש מי שלא. ומכאן עלולה לצמוח אי הבנה. אני מדבר וכותב בכדי להיות מובן ואני מקשיב וקורא בכדי להבין. כאשר אינני מבין משהו ששמעתי או משהו שקראתי, אני שואל, שוב, בכדי להבין. כאשר מישהו מקשיב לדברי, או קורא אותם ואינו מבין, אני מצפה ממנו שישאל בכדי שאוכל לענות ולנסות להגיע להבנה רבה יותר. אולם, נסיון לקרוא בין השורות של דברי, דברים אחרים מאלה שאמרתי, רק מגביר הוא את אי ההבנה ממש כשם שעושה זאת צפיה ממני לקרוא בין השורות. כשאני קורא, אינני יכול לקרוא מעבר לכתוב. כשאני מקשיב, אינני יכול להבין מעבר לנאמר. כשאני כותב, אינני מכניס לדברים מסר שאין בהם וכשאני מדבר אינני מצפה מאיש שיניח כי אני רוצה להגיד דברים אחרים משאמרתי.

מהותה וכוונתה של הצעקה
אז מדוע קורה שאני אומר דברים שלא אליהם התכוונתי ו/או לא באופן שאליו התכוונתי? או במילים אחרות – אז למה קורה שאני צועק?
לעיתים, כאשר משהו בוער בקרבי ואני מנסה להעביר את המסר הבוער בקרבי, אני מנסה לדבר (ומעבר לקושי לבטא את הדברים החוצה – שאליו אתייחס יותר מאוחר) ומגלה כי מי שביקשתי לדבר אליו אינו מקשיב לדברי. או אז, אני מנסה לומר את אותם הדברים באופן שונה, בכדי לגרום לו להקשיב. כשזה לא עוזר, ומתוך כוונה להסב את תשומת הלב, ובלי לחשוב בכלל כי האופן הנוסף הבא בו אני מנסה להביא את הדברים הוא בעצם בצעקה, אני פשוט צועק. אולם אז, מרגע שמי שאליו אני מדבר מקשיב לדברי, אין לי יותר צורך בצעקות. אין בצעקה שלי כל דבר אחר מעבר לנסיון נואש (היות והוא בא לאחר נסיונות קודמים) להסב תשומת לב. מניעים אחרים לצעקות, יכולים להיות, מסתבר (אינני ממש מבין מה ביניהם לבין העלאת עוצמת הדיבור. אולם זהו, שוב, נושא אחר), הפגנת כוח או שימוש באלימות. אך מניעים אלה זרים לי לחלוטין ואים מובנים לי.
לשם הבהרה, אני רוצה להפריד בין צעקות לזעקות. העוצמה, יכולה להיות זהה אך התוכן והסיבה שונות. זעקה היא מה שקורה כאשר כואב לי. לא תמיד אני יכול להביע את הכאב בדרך אחרת (לרוב בכי). או אז יובע הכאב בזעקה. אולם בניגוד לצעקה, אשר באה רק לאחר נסיונות כושלים להביא את הדברים בדרך אחרת, ונפסקת מיד אם התחלת הקשב, זעקה היא דרך הבעת רגש (בנפרד מן השימוש בתקשורת שפתית שמטרתה העקרית היא להעביר מחשבה ו/או רעיון). זעקה היא פתאומית ונמשכת כל עוד נמשך הכאב. וגם היא באה מתוך עניין פנימי אשר ההשלכה היחידה שיכולה להיות לה, על אחר, היא בקשה ותחינה להפסיק את הכאב (אם מקורו של אותו כאב הוא באחר).
בנוסף לכך, יש לי קול חזק. הרבה פעמים נשמע כאילו אני צועק, אך בדיקה מדוקדקת של תוכן דברי תגלה כי אין הדבר כך כלל וכלל.

הקשיים להתבטא באמצעות תקשורת שפתית
מעבר לכל מה שתואר כאן קודם בדבר ההבנה וגורמים מסויימים העלולים להגביר את אי ההבנה, ישנו גם הקושי בהתבטאות בכלל ובהתבטאות בכתב בפרט. גם כאשר מזוהה הצורך להשתמש בתקשורת שפתית, אין הדבר נטול קושי.  הקושי הזה, נובע מכמה גורמים.

• הצורך בתרגום. היות ומחשבות אשר יש צורך להוציאן אל העולם החיצון, יש קודם לתרגמן לשפה חיצונית, יש גם צורך למצוא את התרגום המתאים ביותר. בעת עריכת תרגום, לרוב, ישנן מספר דרכים לתרגם דבר מה. מכאן נובע גם יתרון וגם חסרון. החסרון הנו שיש לבחור בתרגום המתאים ביותר. כמו כל בחירה, גם בחירה זאת עלולה להיות לא נכונה. היתרון הוא בכך שאם התרגום הראשון לא היה מובן, ניתן להשתמש בתרגום נוסף בכדי לשקף את הדברים באופן יותר מובן.
• איטיות העבוד. היות ודברים אינם מובעים באופן אינטואיטיבי אלא מושקעת מחשבה בכל דבר ודבר והיות ואינני יכול לעבד מספר דברים בעת ובעונה אחת, התקשורת הוורבלית שלי איטית יותר מאשר אצל בעלי אינטואיציה ו/או אנשים המסוגלים לעבד מספר דברים במקביל.
• קושי בשליפה. השילוב בין הצורך למצוא את התרגום הטוב והמדוייק ביותר ובין אטיות העבוד, יוצר, לעתים קרובות, קושי בשליפה של המסר והבעתו בתקשורת שפתית באופן איטי ביותר. לעיתים, איטי עד כדי גמגום.
• קשיים בלמידה קונבנציונאלית. כאן נכנסת קטגוריה שלמה של מה שמכונה "ליקויי למידה" ובעיקרם דיסלקציה ודיסגרפיה. הגם שקשיים אלה לא מנעו ממני מעולם ללמוד (אלא כאשר המסר אותו נדרשתי ללמוד היה חבוי), הם בהחלט מקשים עלי לקרוא ולהתבטא בכתב. מאז ומעולם היה לי קשה לכתוב את שאני רוצה לומר. על הקשיים הללו, ניתן, לעיתים ובאופן חלקי, להתגבר, אך גם כאשר מתגברים עליהם במידה מסויימת, הם עדיין נמצאים ברקע.
• הקשר שבין אטיות העבוד, קשיים בלמידה קונבנציונאלית וליקוי ראיה. הגם שהעבוד הנו טורי (מתבצע עבור דבר אחד בכל פעם ולא במקביל על מספר דברים) ומכאן גם איטי יותר, הוא עדיין מהיר יותר מן הכתיבה, אשר נעשית איטית יותר עקב דיסגרפיה ודיסלקציה (וגם עקב ליקוי ראיה אך זהו תורם מינורי יותר). הפער שבין העבוד לבין הבעתו בכתב גורם להתבטאות בכתב להיות עוד יותר איטית ומסובכת.

אז מה עושים עם כל זה?
האם בכוונתי לשנות את אופיים של אחרים בכדי שיתאימו אלי? לא. כלל וכלל לא. אינני דורש מאף אחד לשנות כלום ביחסו אל אחרים המסוגלים להבינו כפי שהוא. בוודאי שאינני מבקש (ואין לי כל סיבה, אינטרס או יכולת לבקש) מאחרים, שישנו משהו מן האינטראקציה שביניהם. ברור לי לחלוטין, כי אחרים משתמשים בתקשורת ממניעים שונים משלי. נהיר לי לגמרי, כי ישנם הרבה אנשים שאין להם אחד או יותר מן הקשיים שפורטו למעלה. ברור לי גם כי כשם שאני אינני מסוגל ואינני רוצה להיות אחר, כך גם אחרים אינם רוצים ו/או אינם מסוגלים להיות אחרים ממי שהם. כל שאני מבקש הוא שלא ינסו לגרום לי להתייחס לדברים אלה כמותם ושיקחו בחשבון, כאשר הם מתקשרים איתי, את כל מכלול הדברים המובאים כאן. קחו בחשבון שאני משתמש בתקשורת בכלל ובתקשורת שפתית בפרט אך ורק כאמצעי להעברת מסר ולא כצורך בפני עצמו. אל תצפו ממני להבין ו/או להתבטא באמצעות מסרים חבויים. קחו בחשבון כי התבטאות וביטוי עצמי כלפי העולם החיצון (החוצה ממני ומעולמי הפרטי שלי) הוא לא הדבר הכי טבעי עבורי והוא לעיתים קשה לי ביותר. גם כאשר אני מבטא את עצמי יש לי קשיים בהעברת המסר אותו ברצוני להעביר. הבינו, שכאשר אני מבטא את עצמי, מטרת התבטאותי חשובה לי עד כדי כך שאני עושה את שאינו טבעי עבורי בכדי להשיגה.