05:30 – התעוררות לאחר לילה שקט לחלוטין (דבר שונה לחלוטין מהשגרה)
06:20 – קטיושה ראשונה נופלת במרכז העיר. עד אותו רגע, חשבתי ששכחתי כבר, מקץ עשרים וארבע שנים, איך נשמעת קטיושה, ואיך ניתן לחשב את הנפילה לאחר שנשמעת היציאה. טעיתי. אני זוכר להפליא.
עד 10:41 – נופלות כעשרים קטיושות נוספות בתוך העיר. שמונה מהן, ברדיוס של פחות מקילומטר מביתי.
מאז 10:41 – נפילות ויציאות עמומות, במרחק מהעיר. דיונים קדחתניים ונסיונות שכנוע, בעניין עזיבת העיר. הבנות הקטנות לא מסתגלות היטב לסביבות חדשות (במיוחד בעניין שינה) ועל כן סוכם, שאם המצב יתדרדר ו/או אם אקרא לשרות מילואים, נתפנה לחיפה.
19:27 – נופלות שתי קטיושות נוספות במרכז העיר.
19:31 – עוד קטיושה במרכז העיר
19:33 – נופלת קטיושה אחת במרחק כחצי קילומטר מהבית ועוד אחת במרחק כחמישים מטרים. אני מרגיש את ההדף ושומע חלונות מתנפצים בכל עבר.
"אבא, מה זה? בום נופל מהשמים".
19:35 – מתחילים לארוז. תוך כדי האריזה נודע לנו על נפילת רקטה בחיפה. אז בשביל מה זה טוב שניסע לשם? כי זו רק רקטה אחת ואני כבר ספרתי למעלה מעשרים בנהריה היותר קטנה.
אבל האוטו בשיפוץ גיר. אז אבי מגיע מחיפה לקחת אותנו.
אני מארגן את הממ"ד לשהותה של אימי בו.
20:05 – הטלפון מצלצל, אשת דודי. "נכון, כבר מעל עשר שנים לא דיברנו אבל זה לא בסדר שאתה מפקיר כך את אימך במצבים כאלה". יש לי שלוש בנות שאני צריך לדאוג להן ולא יזיק כלל וכלל אם אתם תועילו בטובכם ותעשו גם משהו מועיל לפעמים במקום למצוץ את דמינו ועוד להטיף לי מוסר. וחוץ מזה אין לי איך לקחת את אמא מכאן. "מה????" ואז ניתקתי את הטלפון.
20:50 – עוזבים את נהריה לכיוון חיפה.
21:55 – מגיעים לאחוזה ומתחילים לפרוק.
23:45 – "אמא, בום טרח שמים אדומים. נכון?"

ועכשיו היא עדיין לא ישנה.

צהרי יום ראשון, השישי ביוני שנת 1982 למניינם.
בארוע נדיר ביותר (היות ושוב קיבלתי כדורגל חדש במתנה) נאספים שניים מבני כיתתי ואני, בחצר ביתנו. זה היה משחק כדורגל די מוזר.
הסיבה למשחק, היתה הכדור החדש שלי. אבל אני נגעתי בכדור פעמיים בודדות במשך כל אותן השעתיים. זה לא רק כי לא רצו ממש לשתף אותי במשחק. גם אני לא ממש רציתי בזאת. אני העדפתי לשבת ולקרוא עוד קצת. אבל אני הייתי חייב להזמין חברים ולשחק איתם בחוץ, כי "זה לא יפה".
אז למה אני כותב על כך היום ולמה נזכרתי דווקא בזה?
זה בגלל הרמקולים.
אז, עוד לא היו רמקולים עם קול אדם. אז, צפירות האזעקה הרעידו כל פינה.
אבל האזעקות כלל לא נשמעו באותו היום. מה שנשמע, היה שריקה מאוד צורמת, אשר הסתיימה בקול רעם אדיר. ובכך הסתיים אותו משחק כדורגל. רקטת קטיושה, בקוטר 120 מ"מ, נחתה במרחק של עשרים מטרים ממקום עומדי והעיפה אותי ואת אחד מקירות הבית, באוויר.
ועכשיו הרמקולים מבקשים מהתושבים לרדת למקלטים. אבל אין לי מקלט. יש לי חדר בטחון, מלא עד אפס מקום. וגם אם לא היה מלא, לא היה שם מקום לשבת, ליותר משני אנשים. אבל אנחנו ששה נפשות בבית. אז מכניסים רק את הבנות הקטנות לממ"ד? אי אפשר, אפילו שתי המיטות שלהן יחד, לא נכנסות לשם.
אני בכלל לא סבור, שמקלט זהו פתרון הולם היום נגד רקטות קטיושה. הרי ממה עשוי אותו המקלט? מבטון מזוין בעובי של עשרים סנטימטרים לפחות. ובכן, כל הקירות החיצוניים בבית הבנוי כאן דהיום, עשויים מבטון מזויין בעובי עשרים וחמישה סנטימטרים (כך לפחות התחייב הקבלן שבנה את הבניין). אז בשביל מה אתם מבקשים ממני לרדת למקלט?

אז לא הבנתי, זה רק אני, שזוכר את אותו היום בשנת 1982, כאילו היה אתמול, או שזה בעצם תיאור של יום המחר?

אדם חופר בור (מטעמים השמורים עימו ואינם רלוונטיים).
באותו הזמן, במרחק שאינו בטווח העין של חופר הבור, הולך אדם נוסף, עיוור, במסלול העובר באותו מקום שבו נחפר הבור.
לחפירת הבור (שוב, ללא קשר למטרתה והאם מטרתה זו הושגה), לא היתה כל תוצאה אחרת, למעט העובדה, כי העיוור נפל לתוכו ומת.

האם יכול, חופר הבור, להצטער על חפירת הבור, בלא להצטער על מותו של העיוור?
או לחילופין,
האם יכול, חופר הבור, להצטער על מותו של העיוור, בלי להצטער על חפירת הבור?

סלחתי לך מראש, למרות שלא ביקשת כלל סליחה.
סלחתי לך מראש, כי החיוך שעל פניך, היה שווה הכל.
סלחתי לך מראש, למרות שעתיים של עבודה שירדו לטמיון.
סלחתי לך מראש, כי את ביתי.
סלחתי לך מראש, למרות שעבודה כזאת עדינה, מאוד מסובכת עבורי.
סלחתי לך מראש, כי את צעירה מכדי להבין את שעשית.
סלחתי לך מראש, למרות שיחלפו עוד שנים מספר, עד אשר תוכלי לקרוא זאת.
סלחתי לך מראש, כי זהו תפקידו של אב.
סלחתי לך מראש, למרות הנזק הפוטנציאלי הגלום במעשה זה שלך.
סלחתי לך מראש, כי כל אשר ראית, הוא כפתור ותאורה לידו.
סלחתי לך מראש, למרות שכנראה, לא הבחנת בזאת בפני או בקולי.
סלחתי לך מראש, כי אני אוהב אותך.

סלחתי לך מראש.
אך אנא, לא ללחוץ על כפתור ה Reset שוב.

אז הנה משהו חדש שניסיתי עכשיו.
ריבת אגסים, אינני נוהג לבשל בנפרד. אני מבשל את האגסים ביחד עם תפוחים וחבושים.
הבוקר הסתובבתי לי בשוק, וראיתי אגסים מאוד טובים לבישול ומאוד זולים. קניתי שני קילוגרמים ומחצה מאותם האגסים. רק מה? בכל השוק כולו, לא מצאתי אפילו חבוש אחד לרפואה. וגם התפוחים היו מאוד יקרים. אז חככתי בדעתי בעניין, מספר דקות, והחלטתי לקחת שני תפוחים בלבד ולנסות לבשל את האגסים, רק עם שני תפוחים וללא חבושים.
וכך עשיתי. ובכל מהלך הבישול (שלקח פי 2.15 יותר זמן מריבת האפרסקים האחרונה) מאוד הייתי מתוח. זה נראה, כמעט לכל אורך התהליך כאילו הריבה מוכנה ואף עומדת להישרף, ואילו האגסים עצמם, אינם מבושלים כלל ועיקר.
כל אותה העת, בעודי בוחש את המרקחת, קיוויתי רק, שלא יישרף. בסופו של דבר, ראיתי, שאם אני לא מפסיק את התהליך בזמן הקרוב מאוד, זה באמת יישרף. ואז הבחנתי כי האגסים מתחילים להתרכך. אז הפסקתי את הבישול.
עכשיו המרקחת מתקררת לה בצנצנות. מחר בבוקר, נוכל לדעת האם הניסוי הצליח או שמא נכשל.