צהרי יום ראשון, השישי ביוני שנת 1982 למניינם.
בארוע נדיר ביותר (היות ושוב קיבלתי כדורגל חדש במתנה) נאספים שניים מבני כיתתי ואני, בחצר ביתנו. זה היה משחק כדורגל די מוזר.
הסיבה למשחק, היתה הכדור החדש שלי. אבל אני נגעתי בכדור פעמיים בודדות במשך כל אותן השעתיים. זה לא רק כי לא רצו ממש לשתף אותי במשחק. גם אני לא ממש רציתי בזאת. אני העדפתי לשבת ולקרוא עוד קצת. אבל אני הייתי חייב להזמין חברים ולשחק איתם בחוץ, כי "זה לא יפה".
אז למה אני כותב על כך היום ולמה נזכרתי דווקא בזה?
זה בגלל הרמקולים.
אז, עוד לא היו רמקולים עם קול אדם. אז, צפירות האזעקה הרעידו כל פינה.
אבל האזעקות כלל לא נשמעו באותו היום. מה שנשמע, היה שריקה מאוד צורמת, אשר הסתיימה בקול רעם אדיר. ובכך הסתיים אותו משחק כדורגל. רקטת קטיושה, בקוטר 120 מ"מ, נחתה במרחק של עשרים מטרים ממקום עומדי והעיפה אותי ואת אחד מקירות הבית, באוויר.
ועכשיו הרמקולים מבקשים מהתושבים לרדת למקלטים. אבל אין לי מקלט. יש לי חדר בטחון, מלא עד אפס מקום. וגם אם לא היה מלא, לא היה שם מקום לשבת, ליותר משני אנשים. אבל אנחנו ששה נפשות בבית. אז מכניסים רק את הבנות הקטנות לממ"ד? אי אפשר, אפילו שתי המיטות שלהן יחד, לא נכנסות לשם.
אני בכלל לא סבור, שמקלט זהו פתרון הולם היום נגד רקטות קטיושה. הרי ממה עשוי אותו המקלט? מבטון מזוין בעובי של עשרים סנטימטרים לפחות. ובכן, כל הקירות החיצוניים בבית הבנוי כאן דהיום, עשויים מבטון מזויין בעובי עשרים וחמישה סנטימטרים (כך לפחות התחייב הקבלן שבנה את הבניין). אז בשביל מה אתם מבקשים ממני לרדת למקלט?
אז לא הבנתי, זה רק אני, שזוכר את אותו היום בשנת 1982, כאילו היה אתמול, או שזה בעצם תיאור של יום המחר?
פינגבק: מרק אספרגוס ללא מתכון