קצת על זמנים, תכנון, צרכים מיוחדים, כיתה א' ואטימות המערכת

החופש הגדול כבר החל. עיסוקים לילדה בת שש בטרם עליה לכיתה א', הם משימה לכל הורה הנמצא בשלב זה, אבל אצלנו (כרגיל) הדברים מעט יותר מורכבים. במשך מרבית שנת הלימודים האחרונה, נאלצנו "לריב" עם המערכת, עד שזו הבינה כי "שילוב יחידני" איננו פתרון הולם דיו עבור מיה ועבורנו. בסופו של דבר הגענו להסכמה זו עם המערכת אשר תרשום את מיה לכיתת PDD בבית ספר של החינוך הרגיל – מקום בו אנו רואים כפתרון ביניים שיכול להיות יעיל ביותר, במידה והכיוון אותו נוקט הצוות באותה כיתה ובאותו בית ספר, אכן הולם. במהלך אותו תהליך מורט עצבים, עם מערכת החינוך המקומית, ערכנו אף ביקור עצמאי במקום כזה, המתנהל באופן שמאוד מצא חן בעינינו ולהערכתנו, ככל שנגיע יותר קרוב למודל הזה, כך ייטב למיה ולסביבתה. אז המערכת נראית כאילו היא מסכימה איתנו סוף סוף, אלא מה…

צד א'
רישום תלמידים למערכת החינוך המקומית הרגילה (קריא: תלמידים שאינם בעלי צרכים מיוחדים) הסתיים לחלוטין כבר לפני כשלושה חודשים. את השיבוץ של מיה לכיתה א' – היכן מיה ותלמידים אחרים שיהיו בסופו של דבר בכיתתה של מיה ילמדו בשנת הלימודים הקרובה (קרובה מאוד) – עדיין לא קיבלנו. אם היה מדובר בטעות אנוש, של מישהו שבטעות שכח למסור לנו את השיבוץ הלז, זה היה דבר מרגיז אבל נסלח. אם היה מדובר בעיכוב הנובע מהעובדה שלקח לנו כ"כ הרבה זמן לשכנע את המערכת שזהו הפתרון הטוב ביותר עבור מיה – זה היה אפילו עוד יותר מרגיז – אבל עדיין מובן. אולם שני הדברים אינם כלל תיאור המציאות. המציאות היא שהמערכת עדיין (אנחנו כבר כשבוע לתוך החופש הגדול ופחות מחודשיים בטרם תתחיל שנת הלימודים) לא הגיעה להחלטה רשמית ומוסכמת בדבר שיבוצה של אותה כיתת PDD (כיתה של מספר תלמידים המאובחנים כנמצאים במקום כלשהו בתוך הקשת האוטיסטית ומסוגלים למידה כלשהי של השתלבות במערכת הרגילה מצד אחד, אך יהיו זכאים למסגרת משותפת משלהם, מן הצד השני. למה המערכת עדיין לא הגיעה להחלטה בדבר שיבוצם? התשובה היחידה שהצלחתי לקבל היא משהו בסגנון: “כי כך מתנהל תמיד שיבוץ לכיתה א בחינוך המיוחד".

צד ב'
אחד הצרכים המיוחדים הבולטים ביותר בספקטרום האוטיסטי הוא הצורך בידע מוקדם ובתכנון מראש. למעשה, באופן האישי ביותר, כאשר נערך האבחון, הן שלי והן של מיה, הצורך לא להיות מופתע ולתכנן כל דבר מראש, תפס מקום מרכזי מאוד, הן במה שהביא לאבחון והן במהלך האבחון עצמו. כאשר אנו מתכוננים כראוי מראש, בעיקר בעניין הכרות מוקדמת עם מקומות בהם אנו נדרשים לתפקד, אנו נצליח במשימה הרבה יותר טוב. ככל שניתן לנו יותר זמן לצורך התכוננות זו, הסיכוי שנצליח במשימה שלנו באותו מקום, יותר גבוה. אבל גם ההיפך נכון. ככל שיוותר לנו פחות זמן של היכרות מוקדמת עם מקום בו אנו נדרשים לעשות משימה מסוימת, כך הסיכוי שניכשל במשימה יהיה יותר גבוה.

מתוך היכרות עם לא מעט אנשי הספקטרום האוטיסטי, אני יכול לציין את העובדה המוכרת היטב גם לאנשי מקצוע רבים, כי הצורך בתכנון ובידע מוקדם הוא צורך שאינו מאפיין רק את מיה ואותי, אלא את מרבית אנשי הספקטרום האוטיסטי – בכל רמות התפקוד ובכל גיל!

שני פרטים מאוד מעניינים על הצורך המיוחד בידע מוקדם ובתכנון: א. הוא מתגבר ככל שהמקום והסיטואציה חדשים יותר ומוכרים פחות. ב. הוא מתגבר עוד יותר במעברים בין שלבים מסויימים (כדוגמאת מעבר ממסגרת חינוכית אחת לשניה).

כיצד מתחברים שני הצדדים הללו? אין לי מושג!
אבל אני כן יודע שני דברים:
א. הדוגמה הזאת לאטימותה של המערכת לצרכים המיוחדים של לקוחותיהה, היא רק דוגמה. היא דוגמה מאוד קונסיסטנטית להתנהלותה של כל המערכת הזאת. במערכת שבה פקידים רשמיים מסוגלים להגיד דברים כגון: "החינוך המיוחד נועד לילדים שאינם מסוגלים לתפקד במערכת הרגילה", במערכת שבה שולטת החשיבה הסטריאוטיפית והסטיגמטית, בלי להבין שחשיבה כזאת היא פסולה, אין זה מפליא למצוא אטימות שכזאת.
ב. ככל שדוגמאות כאלה ירבו, הרלוונטיות של מערכות הנוהגות כך תהיה פחותה. אולם עובדה זו תהיה נכונה רק כל עוד אנו פועלים ליצירת מערכות אלטרנטיביות המסוגלות לפעול אחרת.

עדכון: 14 ביולי, היום קיבלנו את השיבוץ של מיה לכיתת תקשורת (אוי לה למכבסת המילים) בבית ספר בנהריה. עכשיו, כל שנותר הוא שהמערכת תתחיל כבר לזוז לכיוון של הכנת התלמידים למעבר לבית הספר…

עדכון נוסף: 16 ביולי, <קצת ציניות>כנראה שאף בעל סמכא במשרד (חוסר) החינוך לא קורא בבלוג הזה. משיחה עם מנהלת המת"י בנהריה הובהר לי חד משמעית שאף אחד לא מתכוון להכין את התלמידים זמן רב ובאופן הדרגתי, כפי הנחוץ. למה? כי תלמידים כבר שיבצו לכיתה החדשה… אבל צוות – עוד אין! למה? "כי ככה עובד משרד החינוך". ואני אוסיף: כי כך משרד (חוסר) החינוך סבור שהוא מתייחס נכון לצרכים מיוחדים של ילדים שאחד הצרכים המיוחדים הבולטים ביותר שלהם הוא צורך בהכנה ארוכה והדרגתית למעברים! – זה מה שכל כך מיוחד בחינוך המיוחד בישראל…