שינוי גודל האותיות

בקשה קטנה:    הגעת לכאן, קראת, זה מעניין אותך? השאר/י קצת. אולי יהיה לך גם מה להגיד בתגובה.    הגעת לכאן, קראת, זה לא מעניין אותך? אנא, צא/י ואל תטריד/י. תודה מראש

אכן: האם זו מציאות או עדיין חלום או: מתי כבר תבינו שנגישות זה לא רק רמפות?

הבהרה והתנצלות מראש: אני כותב את הפוסט הזה מתוך כוונה ותקווה לתרום בכך משהו לשינויי. אין לי כל כוונה, גם אם הדברים ייקראו כך (ואני מאוד מצטער על כך שאינני מסוגל לכתוב אחרת), לפגוע, למתוח ביקורת לשם ביקורת ו/או להעליב. כל רצוני הוא שהדברים יובנו כפי שהם בכדי שהמסקנות הנכונות יוסקו והדברים יישתנו בעתיד…

היום מתקיים במכללת תל-חי בשיתוף מטה מאבק הנכים, כנס תחת הכותרת: "המאבק לשוויון זכויות: מציאות או חלום? מבט ביקורתי על מאבק הנכים בישראל" ושוב, כהרגלם של כנסים אקדמאיים מקצועיים, את הנכים עצמם השאירו לפאנל בסוף….. אחרי רשימת דוברים "על"… לזה אנחנו כבר מורגלים וממשיכים לחלום על היום שבו גם בישראל, בכנסים אקדמאיים שעוסקים בנכויות, ישולבו נכים בין הדוברים ולא בפאנל בסוף היום. ומכיוון שקירוב הנושא גם אל הפריפריה בה אני חי ולא רק לעיסוק במרכז, חשוב לי לא פחות מחלקים אחרים במאבק וגם בשל מעורבות מטה המאבק בכנס, הגעתי לכנס הזה עם המון תקווה.

הדרך עברה בנעימים. אני אוהב את כביש הצפון תמיד, אבל לראות אותו פורח ושופע צבעים נפלאים, אני אוהב שבעתיים. זו הפעם הראשונה שאני מגיע אל הקמפוס המזרחי החדש במכללת תל חי, וקבלת הפנים שזכיתי לה מן השומר בכניסה היתה בהחלט מעודדת. הפניה האדיבה שלו אליי היתה מבורכת ביותר, אולם היחס שהפגין משהבין שהגעתי לכנס, היה הרבה יותר טוב אפילו מזה. הוא הדריך אותי במדוייק למקום בו יהיה לי נוח להחנות את רכבי והראה לי את הדרך הנוחה ביותר להיכנס פנימה.

בכניסה אל מרחב הכנס גם היה בסדר והרישום שלי עבר כסידרו בלי תקלות. אבל כבר שם התחילו סימנים קלים לבאות. במקום היה כיבוד רב וטוב אלא שהקפה כלל חלב בלבד ללא אפשרות לתחליפים נטולי לקטוז. משהערתי קלות על כך קיבלתי תשובה של "אני אברר" אבל תוצאות אמיתיות – אני לא הצלחתי לראות.

בשלב כלשהו נכנסתי אל האודיטוריום והתיישבתי במטרה לנסות ללמוד את האולם בטרם יתחיל הכנס צהובות. גם PL עצמו. לאחר כמה דקות הסטתי את המבט למעלה. המקום מואר בתאורה עדינה של נורות בזה מצאתי סימן של עידוד. הנורות הללו אמנם מרצדות, אבל הרבה פחות מנורות ניאון רגילות והן הכלל לא מסנוורות כמותן…. הרהרתי בכך שהתאורה הזאת הרבה יותר מתאימה לי מבמקומות אחרים אבל אני מכיר כמה שלא היו מסוגלים לשבת באולם בלי אפשרות לתאורה רבה יותר לפחות בחלק מן האולם. הרהרתי בכך ואז התחלתי לשמוע את זה… חריקה קצרה חלשה מאוד אבל מאוד גבוהה שחוזרת על עצמה בדפוס קבוע של חריקות… התחלתי לנסות לברר מהיכן זה מגיע והאם יש לי אפשרות למצוא מקום אחר באולם, בו לא אשמע את החריקות הללו, אבל אז התחילו כולם להיכנס לאולם, אז החלטתי להישאר במקומי ולקוות שהחריקות יפסיקו או שאצליח לסנן אותן… תקווה שהתבררה עד מהרה כתקוות שווא. במשך כל הברכות ניסיתי להתרכז בדברי הדוברים על הבמה אבל לשווא. הצלחתי להבין שהעבודות להנגשת האולם והבמה ערכו כשנה (בקדמת הבמה ניצבת רמפה ענקית ממתכת שבלעדיהה בלתי ניתן להגיע לבמה בכסא גלגלים) וכללו התייעצויות רבות (ועודני מהרהר – אולי הדברים היו נראים אחרת אם היו מתייעצים גם עם אנשים שצריכים בעצמם הנגשה של המקום) ושעברנו שינויים רבים וטובים בנוגע למצבם של נכים, אבל בכל העת הזאת החריקות הללו משגעות אותי ומתגברות יותר ויותר..

ואז השתרר לפתע שקט מכיוון הרמקולים ובלוויית החריקות הללו נכנסת לאולם שיירה של כמה כסאות גלגלים – ויוצאת כלאומת שבאה. אין להם מקום בקדמת האולם. אני מנצל את יציאתם ויוצא גם אני מן האולם בכדי להתרחק מהחריקות. הנסיון שלי להעיר ולהאיר על החריקות הללו שהופכות את האולם ללא נגיש עבורי, מעלה חרס ואני מבין שהעיסוק במציאת פתרון עבור אותם כסאות גלגלים – יותר חשוב. נכון! הוא באמת יותר חשוב היות והגיעו לשם כמה וכמה משתמשים בכסאות גלגלים והם הרבה יותר בולטים ממני – היחיד כנראה ששומע את החריקות הללו באולם ובוודאי היחיד שמוטרד מהן עד חוסר יכולת להתרכז בכנס עצמו. ואכן מצאו לאותם משתמשים בכסאות גלגלים פתרון – הם הצליחו לעלות למעלה ולהיכנס בדלת האחורית לאולם…

אני מחליט ששווה לנסות שוב, היות ואני באמת רוצה לשמוע את הדוברים ואני מאוד רוצה לשמוע את הפאנל בסוף. נכנסתי שוב לאולם, אבל הפעם נשארתי ליד הדלת – אולי שם לא אשמע את החריקות. על הבמה עומד פרופ' דובר אנגלית ומדבריו אני למד שגם בעיניו הפתרון שנמצא לאותם משתמשים בכסאות גלגלים לא מצא חן – הוא עוד זוכר את התקופה שהוא אולץ לשבת באוטובוס מאחור. כאשר הוא הגיע, לאחר מספר דקות קצרות, לעובדת היותו דור שלישי בסה"כ למשפחה שנולדה לעבדות, החריקות כבר חזרו להשתלט על יכולת הריכוז שלי ולהטלה לחלוטין. יצאתי מן האולם אל האוטו, לקחתי שני כדורי מיגרלב יחד – ונסעתי הביתה.

אני מאוד מקווה שמישהו ילמד מן הסיפור הקצר הזה. שני מוסרי השכל שאני מנסה לדבר עליהם כבר הרבה זמן:

  1. נגישות זה לא רק רמפות!
  2. אי אפשר למצוא פתרון נגישות הולם בלי להיוועץ באנשים שצריכים התאמות נגישות!
*
שייך לנושא(ים): אספרגר והספקטרום האוטיסטי, מערכות (חוסר) הפעלה, רשתות (מכל מיני סוגים)
*
תג(ים): , , . כתובת לשליחת TrackBack לפוסט זה
לפוסט זה ניתן להגיב בארבעה אופנים שונים: את כל התגובות לפוסט זה, ניתן לקבל גם ב תגובות לפוסט זה בRSS ערוץ RSS נפרד.

7 תגובות על אכן: האם זו מציאות או עדיין חלום או: מתי כבר תבינו שנגישות זה לא רק רמפות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *