אינני אדם מקולקל. אינני אדם בעל צרכים מיוחדים. אני אדם שונה!

למרות שכנראה (כרגיל) לא יהיה ניתן לראות זאת בהמשך, שורות אלה נכתבות, תוך קושי רב ועם המון מאמצים, אך גם עם צורך נואש להוציא את הדברים הבאים החוצה. קושי זה, אשר ניכר אצלי יותר או פחות, בזמנים שונים, לבטא את עצמי בכתובים, הנו חלק ממה שנתפש בעיני רבים כאחת מלקויות הלמידה מהן אני סובל. ואני טוען, ואמשיך לטעון כי אין דבר כזה לקות למידה, ובוודאי שאינני סובל ממי וממה שאני. אני אדם שונה. אני אדם השונה מן האדם הרגיל ברחוב, בחיווטים במוחי, באופן בו אני קולט את הסביבה, בסגנון בו אני לומד דברים ובהמון דברים נוספים, חלקם ניכרים יותר וחלקם ניכרים פחות. אני רוצה לנסות כאן לתאר מדוע שונות זו צריכה להיות לגיטימית ולא לסבול מכינויים חלקיים, שיפוטיים, שלייליים או מתוקנים פוליטית. אני מעוניין להמשיך ולטעון כי המאבק בסטיגמה ובסטריאוטיפ חייב לעבור דרך שינויי ז'רגון עמוקים וחד משמעיים, אם יש בכוונתו לשנות משהו בהבניה החברתית הנהוגה במקומותינו ביחס לסוגיות של נכות ומוגבלות.

בקרב רבים העוסקים בתחום של נכויות ומוגבלויות, נהוג לדבר על לקויות והפרעות. ביטויים אלה באים לבטא חסר ו/או פגם כלשהו. במילונו של אברהם אבן שושן, תחת הערכים "לקוי" ו"לקות", אין אזכור מפורש למילה קלקול, אולם ראה זה פלא, דווקא ההיפך בהחלט קיים. פירוש המילה קלקול, לפי המילון המקובל כמילון המקיף והמדוייק של השפה העברית, קלוקול הנו גרימת לקוי. וכאן טמון הקשר בין השניים. אין לקוי / לקות אלא הצבעה על קלקול מסויים. ובכן, בקיומם של בני אדם מקולקלים, אינני מאמין. העובדה כי בני אנוש נולדים ומתקיימים באופנים שונים זה מזה, אינה מלמדת דבר על האופן ה"תקין" והאופן ה"מקולקל" להיות בן אנוש. גם העובדה שרוב בני האנוש (אם בכלל ניתן למצוא רוב שכזה) נולדים בהרכב רקמות כזה או אחר אינה עושה רוב זה יותר "תקין" ממי שנולד כשאינו שייך לאותו רוב. המבקרים אותי יגידו (והם בהחלט אומרים זאת): “אבל ברור שלהיוולד בלי רגליים / ידיים / אוזניים / עיניים / כל איבר אחר, זהו פגם וקלקול. העובדה היא שאותו חסר של איבר מקשה על האדם יותר מאחרים בעלי אותו איבר”. ואני אומר" “לא לגמרי מדוייק". ראשית, עובדת החוסר באיבר מסויים, לא בהכרח מצביעה על פגם מעצם החוסר. העובדה שגם אותו רוב "תקין" לא נולד עם איבר המאפשר קליטת אותות רדיו, אינה הופכת אותו ל"פגום". על אותו משקל, העובדה שאדם מסויים נולד ללא רגליים (או ללא איבר אחר כלשהו, או עם איבר לא “מושלם”) אינה הופכת אותו מיידית ל"מקולקל". מה שיכול להפוך אותו למקולקל הוא ההסתכלות שלו ו/או של סביבתו על מצבו כ"מקולקל".

מהותו של האדם השונה הינה לגיטימית וחייבת להיות לגיטימית, כי אחרת אין למין האנושי לגיטמציה לקיום. מה שהופך את השונות למוגבלות, אינו האופן השונה פיזית / תחושתית / תקשורתית (ועוד כהנה וכהנה שונויות) של קיום האדם עצמו. מה שהופך את השונה למוגבל הוא חוסר התאמת סביבתו (הפיזית / תחושתית / תקשורתית וכו') למאפיניו שלו. הכרה בעובדה זו, הכרה שכל כך חסרה בהוויה התרבותית-חברתית במקומותינו, יחד עם הכרה במשמעותה של עובדה זו, הן בהיבטים של מתן הלגיטימציה לשונות, הן בהיבטים של הנגשתה של הסביבה (כל הסביבה! לא רק הסביבה הפיזית) והן בשינויים ההכרחיים בז'רגון השימושי, היא הפתרון היחיד האפשרי לסוגיות שונות של נכות ומוגבלות. היא ולא הפתרונות הרפואיים שיכולים להתקיים ויכולים לא להתקיים! אינני טוען לחוסר הרלוונטיות של הידע הרפואי. ישנה חשיבות עצומה ברכישת ידע רפואי והעמקתו. הידע אינו הבעיה. הבעיה היא הערכים והנורמות המלווים לידע – אותם, חייבים אנו להחליף, ויפה שעה אחת קודם. הידע הרפואי, כמה כביר ומעמיק שלא יהיה, לא יוכל לעולם לשנות ולפתור סוגיות רחבות בנוגע לנכות ומוגבלות, ללא החלפה זו של ערכים ונורמות.

דוגמה טובה, לעניות דעתי, לעובדה שאין זה האדם לקוי ומקולקל, טמונה בדיוק בנושא בו פתחתי. ההתייחסויות ל"לקויות למידה" הינן רבות מספור. רבות גם נכתב ונאמר והודגם, כיצד אנשים "לקויי למידה" מסוגלים ללמוד ולסיים גם תארים אקדמאיים מתקדמים. האם אין בכך דיסוננס מסויים? האם אין אדם שלמידתו מקולקלת, לא יכול ללמוד. ובכן, אני מציע דרך לפתור את הדיסוננס הזה: ראשית, מה שמקולקל במפורש, הוא המערכת, שעל פי רוב, אינה מסוגלת להתמודד עם סגנון הלמידה השונה של האדם. נכון. ישנם יוצאים מן הכלל הזה. אבל המקרים בהם חוסר גמישותה של המערכת והתאמתה לסגנונות שונים של למידה, רבים על אלה בהם מגלה המערכת גמישות זו. ומה, אם כן הוא אותו אדם המכונה "לקויי למידה"? לתפיסתי אני (בין השאר בהיותי כזה בעצמי, למרות שהדבר היה ועודנו מורכב מכדי שאבחונים סטנדרטיים יצליחו בכלל לאתר זאת), אנו אנשים בעלי סגנונות אלטרנטיביים בלמידה. מה שאני מציע כאן הוא בסך הכל שינויי טרמינולוגי פחות שיפוטי שלילי… ובכן, לא ממש. ההתייחסות, גם של המערכת, גם של הסביבה התרבותית-חברתית כולה וגם שלנו עצמנו, אלינו, כאל "בעלי סגנונות אלטרנטיביים בלמידה" במקום כאל "לקויי למידה" הינה צעד מהותי, הכרחי ועליון בחשיבותו, בדרך אל אותה גמישות הכרחית והתאמת מסגרת הלימוד לאותו סגנון אלטרנטיבי. רק עם הפנמת העובדה שאנו מסוגלים ללמוד, בהינתן התאמת סגנון ההוראה לסגנון הלמידה האלטרנטיבי שלנו, רק כך נוכל להתגבר על הקשיים העצומים בהם אנו נתקלים בנסיון ללמוד באופן ההוראה הנהוג כבדרך הכלל.

אלמנט נוסף בהסתכלות על אדם עם מוגבלות, כעל אדם "לקוי" / "מקולקל" / "בעל הפרעה”, הוא העובדה כי הדבר מדגיש את ההסתכלות השלילית על הקושי. גם אם נקבל את ההנחה שאין אדם "מקולקל" הרי שאם נתבונן אך ורק בקושי (והקושי הוא עצום, גם אם ה"לקות" אינה כל כך חמורה), הרי שנמשיך לראות אדם בעל הפרעה מסויימת שעדיף היה לו להיות ללא אותה הפרעה. ובכן, גם כאן יש לי כמה דברים להגיד. ראשית, כפי שטענתי קודם, חלק ניכר (אם כי בפירוש לא הכל) מהקשיים מולם ניצבים (גם) אנשים עם מוגבלות, הינם קשיים הנובעים מחוסר התאמתה של הסביבה למאפיינינו, או במילים אחרות: חוסר נגישות. ככל שהסביבה תאפשר יותר אופציות (הן במישור הפיזי, הן במישור התחושתי, הן במישור התקשורתי וכו'), כך ילך וייקטן הקושי באותה הסביבה (אם כי הוא לא יעלם לחלוטין לעולם).

אך מעבר לזה, ההסתכלות על הקושי בלבד, היא הסתכלות חלקית ביותר שאינה רואה את האדם השלם, אשר מעבר לקשיי ההתמודדות שלו בסביבה שאינה נגישה, ישנם גם אלמנטים אחרים בהם הוא יכול להיות יותר טוב מכל אותם שאינם מתמודדים עם אותם הקשיים. דוגמה נהדרת, לקחתי מהרצאתו של ד"ר עפר גולן, בדבר זהוי דפוסים (את ההרצאה פותח ד"ר עפר גולן תוך שהוא מתנער ובצדק מהכינויי “הפרעות הספקטרום האוטיסטי” ומדבר על “מצבי הספקטרום האוטיסטי”).

נסו לאתר את הצורה המופשטת שבצד שמאל, בתוך הדמות המורכבת שבצד ימין.

מצליחים לעשות זאת מהר (ד"ר עפר גולן סבור שזהו תחום האינטואיציה של אנשי הספקטרום האוטיסטי. אני טוען שזו אינה אינטואיציה היות ושום דבר, למעט עצם החיפוש, לא נעשה כאן אוטומטית – זו פשוט חשיבה מהירה שאנו רגילים בה)? כנראה שאתם מתמודדים גם עם קשיים מסויימים, גם אם הם נראים בעיניכם כמינוריים. אתם יכולים לסמוך על בעל נסיון – יהיו מי שימצאו היכן הוא ה"ליקוי" שלכם וייתנו בו שם ותגית. לא מסוגלים לאתר את הדפוס כ"כ מהר? אולי האנימציה הבאה תעזור לכם להתמודד עם הקושי שלכם (שלא ממש זוכה לתגית ולשם) באיתור דפוסים, ע”י איתור אחד המופעים של הצורה הפשוטה בדמות המורכבת…

האדם שנושא את ה"תגית" הזו של אדם "מקולקל", והאדם המסוגל לאתר דפוסים הרבה יותר מורכבים ומסובכים מדוגמה זעירה זו, הוא אותו אדם. רק ע"י מתן הלגיטימציה לשונות בין בני אדם, נוכל לממש את הפוטנציאל העצום הטמון באותה השונות.

הצד השני של המבט המבליט את הקושי, הוא הדיבור ה"תקין פוליטית". הדוגמה הבולטת ביותר לנקודה זו, היא הכינויי "אדם עם צרכים מיוחדים". ביטויי זה נולד מן הנטייה לערוך שינויי זווית בהסכלות לצורך תקינה פוליטית, אך ללא התבוננות והבנה מעמיקים וללא שינויי מהותי בהתייחסות. רבים בקרב קהילת הנכים (קול רם ונישא בעניין זה מביא ידידי ורעי יואב קריים) באים וטוענים כי יש להפסיק להשתמש בביטוי זה היות והצרכים שלנו, אנשים עם מוגבלות, אינם שונים מהותית מהצרכים של כל אדם באשר הוא אדם, אלא שהצרכים הללו מתבטאים באופן שונה. ואני בא וטוען כי זה לא בהכרח כך. אכן. ישנם אנשים עם מוגבלות שאינם בעלי צרכים מיוחדים וצרכיהם אכן באים לידי ביטוי באופן שונה, אולם ישנם גם אנשים, כמוני למשל, שהם בהחלט כן בעלי צרכים מיוחדים וייחודיים. אנשים, בד"כ אינם צריכים לנפנף בידיהם ולקבל משוב מפרק כף היד, בכדי להיות מסוגלים לבצע פעולות מסויימות. אני כן זקוק לכך. אנשים בד"כ צריכים חברת בני אדם אחרים ואינם זקוקים לתקופות משתנות (ולעיתים ארוכות) של בדידות. אני כן צריך זאת. והדוגמאות עוד רבות. ובכל זאת, אינני מקבל את הביטוי "צרכים מיוחדים" יותר טוב מיואב. הביטויי הזה לוקה באותו החוסר בו לוקים אותם כינויים שליליים העוסקים בבני אדם "מקולקלים". הכינוי "אדם עם צרכים מיוחדים" הוא כינוי המסתכל רק על צד אחד של האדם. אותו אדם, שיכול להיות שיש לו ויכול להיות שאין לו צרכים מיוחדים, הוא גם אדם המתמודד עם קשיים עצומים ואדם בעל כישורים, לא פחות מיוחדים מצרכים. רק הסתכלות עם כל המכלול של האדם יכולה לספק מענה אמיתי ומתאים לצרכיו ולהוות קרקע המאפשרת את מימוש יכולותיו.

מתן לגיטימציה אמיתית וכנה לכל מכלול השונות, בכל הרבדים הרלוונטיים, היא הפתרון השלם ביותר האפשרי והנחוץ לנו.