שינוי גודל האותיות

בקשה קטנה:    הגעת לכאן, קראת, זה מעניין אותך? השאר/י קצת. אולי יהיה לך גם מה להגיד בתגובה.    הגעת לכאן, קראת, זה לא מעניין אותך? אנא, צא/י ואל תטריד/י. תודה מראש

אכן: האם זו מציאות או עדיין חלום או: מתי כבר תבינו שנגישות זה לא רק רמפות?

הבהרה והתנצלות מראש: אני כותב את הפוסט הזה מתוך כוונה ותקווה לתרום בכך משהו לשינויי. אין לי כל כוונה, גם אם הדברים ייקראו כך (ואני מאוד מצטער על כך שאינני מסוגל לכתוב אחרת), לפגוע, למתוח ביקורת לשם ביקורת ו/או להעליב. כל רצוני הוא שהדברים יובנו כפי שהם בכדי שהמסקנות הנכונות יוסקו והדברים יישתנו בעתיד…

היום מתקיים במכללת תל-חי בשיתוף מטה מאבק הנכים, כנס תחת הכותרת: "המאבק לשוויון זכויות: מציאות או חלום? מבט ביקורתי על מאבק הנכים בישראל" ושוב, כהרגלם של כנסים אקדמאיים מקצועיים, את הנכים עצמם השאירו לפאנל בסוף….. אחרי רשימת דוברים "על"… לזה אנחנו כבר מורגלים וממשיכים לחלום על היום שבו גם בישראל, בכנסים אקדמאיים שעוסקים בנכויות, ישולבו נכים בין הדוברים ולא בפאנל בסוף היום. ומכיוון שקירוב הנושא גם אל הפריפריה בה אני חי ולא רק לעיסוק במרכז, חשוב לי לא פחות מחלקים אחרים במאבק וגם בשל מעורבות מטה המאבק בכנס, הגעתי לכנס הזה עם המון תקווה.

הדרך עברה בנעימים. אני אוהב את כביש הצפון תמיד, אבל לראות אותו פורח ושופע צבעים נפלאים, אני אוהב שבעתיים. זו הפעם הראשונה שאני מגיע אל הקמפוס המזרחי החדש במכללת תל חי, וקבלת הפנים שזכיתי לה מן השומר בכניסה היתה בהחלט מעודדת. הפניה האדיבה שלו אליי היתה מבורכת ביותר, אולם היחס שהפגין משהבין שהגעתי לכנס, היה הרבה יותר טוב אפילו מזה. הוא הדריך אותי במדוייק למקום בו יהיה לי נוח להחנות את רכבי והראה לי את הדרך הנוחה ביותר להיכנס פנימה.

בכניסה אל מרחב הכנס גם היה בסדר והרישום שלי עבר כסידרו בלי תקלות. אבל כבר שם התחילו סימנים קלים לבאות. במקום היה כיבוד רב וטוב אלא שהקפה כלל חלב בלבד ללא אפשרות לתחליפים נטולי לקטוז. משהערתי קלות על כך קיבלתי תשובה של "אני אברר" אבל תוצאות אמיתיות – אני לא הצלחתי לראות.

בשלב כלשהו נכנסתי אל האודיטוריום והתיישבתי במטרה לנסות ללמוד את האולם בטרם יתחיל הכנס צהובות. גם PL עצמו. לאחר כמה דקות הסטתי את המבט למעלה. המקום מואר בתאורה עדינה של נורות בזה מצאתי סימן של עידוד. הנורות הללו אמנם מרצדות, אבל הרבה פחות מנורות ניאון רגילות והן הכלל לא מסנוורות כמותן…. הרהרתי בכך שהתאורה הזאת הרבה יותר מתאימה לי מבמקומות אחרים אבל אני מכיר כמה שלא היו מסוגלים לשבת באולם בלי אפשרות לתאורה רבה יותר לפחות בחלק מן האולם. הרהרתי בכך ואז התחלתי לשמוע את זה… חריקה קצרה חלשה מאוד אבל מאוד גבוהה שחוזרת על עצמה בדפוס קבוע של חריקות… התחלתי לנסות לברר מהיכן זה מגיע והאם יש לי אפשרות למצוא מקום אחר באולם, בו לא אשמע את החריקות הללו, אבל אז התחילו כולם להיכנס לאולם, אז החלטתי להישאר במקומי ולקוות שהחריקות יפסיקו או שאצליח לסנן אותן… תקווה שהתבררה עד מהרה כתקוות שווא. במשך כל הברכות ניסיתי להתרכז בדברי הדוברים על הבמה אבל לשווא. הצלחתי להבין שהעבודות להנגשת האולם והבמה ערכו כשנה (בקדמת הבמה ניצבת רמפה ענקית ממתכת שבלעדיהה בלתי ניתן להגיע לבמה בכסא גלגלים) וכללו התייעצויות רבות (ועודני מהרהר – אולי הדברים היו נראים אחרת אם היו מתייעצים גם עם אנשים שצריכים בעצמם הנגשה של המקום) ושעברנו שינויים רבים וטובים בנוגע למצבם של נכים, אבל בכל העת הזאת החריקות הללו משגעות אותי ומתגברות יותר ויותר..

ואז השתרר לפתע שקט מכיוון הרמקולים ובלוויית החריקות הללו נכנסת לאולם שיירה של כמה כסאות גלגלים – ויוצאת כלאומת שבאה. אין להם מקום בקדמת האולם. אני מנצל את יציאתם ויוצא גם אני מן האולם בכדי להתרחק מהחריקות. הנסיון שלי להעיר ולהאיר על החריקות הללו שהופכות את האולם ללא נגיש עבורי, מעלה חרס ואני מבין שהעיסוק במציאת פתרון עבור אותם כסאות גלגלים – יותר חשוב. נכון! הוא באמת יותר חשוב היות והגיעו לשם כמה וכמה משתמשים בכסאות גלגלים והם הרבה יותר בולטים ממני – היחיד כנראה ששומע את החריקות הללו באולם ובוודאי היחיד שמוטרד מהן עד חוסר יכולת להתרכז בכנס עצמו. ואכן מצאו לאותם משתמשים בכסאות גלגלים פתרון – הם הצליחו לעלות למעלה ולהיכנס בדלת האחורית לאולם…

אני מחליט ששווה לנסות שוב, היות ואני באמת רוצה לשמוע את הדוברים ואני מאוד רוצה לשמוע את הפאנל בסוף. נכנסתי שוב לאולם, אבל הפעם נשארתי ליד הדלת – אולי שם לא אשמע את החריקות. על הבמה עומד פרופ' דובר אנגלית ומדבריו אני למד שגם בעיניו הפתרון שנמצא לאותם משתמשים בכסאות גלגלים לא מצא חן – הוא עוד זוכר את התקופה שהוא אולץ לשבת באוטובוס מאחור. כאשר הוא הגיע, לאחר מספר דקות קצרות, לעובדת היותו דור שלישי בסה"כ למשפחה שנולדה לעבדות, החריקות כבר חזרו להשתלט על יכולת הריכוז שלי ולהטלה לחלוטין. יצאתי מן האולם אל האוטו, לקחתי שני כדורי מיגרלב יחד – ונסעתי הביתה.

אני מאוד מקווה שמישהו ילמד מן הסיפור הקצר הזה. שני מוסרי השכל שאני מנסה לדבר עליהם כבר הרבה זמן:

  1. נגישות זה לא רק רמפות!
  2. אי אפשר למצוא פתרון נגישות הולם בלי להיוועץ באנשים שצריכים התאמות נגישות!
*
שייך לנושא(ים): אספרגר והספקטרום האוטיסטי, מערכות (חוסר) הפעלה, רשתות (מכל מיני סוגים)
*
תג(ים): , , . כתובת לשליחת TrackBack לפוסט זה
לפוסט זה ניתן להגיב בארבעה אופנים שונים: את כל התגובות לפוסט זה, ניתן לקבל גם ב תגובות לפוסט זה בRSS ערוץ RSS נפרד.

7 תגובות על אכן: האם זו מציאות או עדיין חלום או: מתי כבר תבינו שנגישות זה לא רק רמפות?

  1. מאת גליה‏:

    שלום ונעים מאוד! תגובתי לא קשורה דווקא לפוסט.. לאחרונה גיליתי את הבלוגים שלך, של חן גרשוני ושל סולה שלי ואתם פותחים בפניי עולם חדש וטוב. משהו שאני מזדהה איתו. כקלינאית תקשורת הרגשתי שמשהו לא נכון בשיטות טיפול שונות שמטרתן לרפא, שמנסות בכוח ללמד תקשורת "נורמאלית". האם אתם כפעילים באס"י מגיעים לשיחות או הרצאות בבתי ספר/גנים לילדים שהם אוטיסטים? אני חושבת שיש מקום לשינויי תפיסה של כל מי שעובד/מלמד/מלווה ילדים אלה.

  2. מאת רונן גיל‏:

    אנחנו בהחלט משתדלים!

    תודה לך על התגובה הזאת.
    אני סבור שכל עוד נשמה באפי אמשיך לנסות להחדיר את שינויי התודעה בדרך אל הכלה וקבלה של שונויות בכלל, נכויות בפרט ואוטיזם כדוגמה פרטית. אני יכול להעיד על עצמי ועל חבריי באס"י שאנו מגיעים לכל מקום שמזמין אותנו ונשמח לקבל עוד יותר הזמנות שכאלה.
    אבל יותר מזה, אני סבור שדווקא אנשים כמותך, אנשי מקצוע שאנו פוגשים בדרך והמזדהים עם מטרותינו ושאיפותינו מצד אחד, ויש להם את הידע המקצועי וההכשרה המקצועית מאידך, אתם השגרירים החשובים ביותר שיש לנו וכל עוד תדעו ונדע אנחנו לעבוד יחד בשיתוף פעולה, כך נוכל להגיע יותר קרוב ויותר נכון אל המטרה של שינויי אותה התודעה על כל המשתמע משינויי זה.

  3. מאת גליה‏:

    אני חוששת שאת דעתי לא יקבלו הרבה אנשי מקצוע. מאחר והדעות שלי לא מבוססות על ניסיון אישי כאוטיסטית או כאם לילד אוטיסט, או על איזה שהיא שיטת טיפול מובנית ומוכרת..
    אני לא יכולה לומר לצוות, שעובד עם ילד אוטיסט, שבשביל אותו ילד ליצור קשר עין מתוך הכרח זה אולי סיוט, כי הרוב מאמינים שקשר עין הוא בסיס לתקשורת. ויש עוד דוגמאות רבות. לכן נראה לי שאם יבואו אנשים שהם על הקשת האוטיסטית לדבר בפני אותו צוות, תהיה לזה השפעה אדירה. יחד עם זה צריך גם להציע לאותם אנשים דרכים חדשות וחלופיות לעבודה עם הילדים.

  4. מאת רונן גיל‏:

    אני מסכים לחלוטין עם כל מילה בתגובתך זו.

    "יחד עם זה צריך גם להציע לאותם אנשים דרכים חדשות וחלופיות לעבודה עם הילדים".
    בדיוק! וזה יכול להיות בסיס נהדר לשיתוף פעולה.
    אינני מעוניין שתציגי את עצמך בתור אדם המכיר את הדברים מבפנים. נהפוך הוא. אני אף דורש מאנשי המקצוע (וגם מהורים) להפסיק להציג עצמם כאילו הם מייצגים אותי ואת האינטרסים שלי… את זה אני עושה בעצמי. (הורים יכולים וצריכים לייצג את האינטרס ההורי המאוד חשוב שלהם, אבל לא לבלבל ביינו ובין האינטרס של ילדיהם…) אבל אני בהחלט סבור שהדרך האפקטיבית והנכונה ביותר להגיע גם לטיפול הנכון וגם לשינויי החברתי היותר גלובלי מן הטיפול הנקודתי, צריכה לעבור בשיתוף פעולה. כאשר נוכל, אני להביא את הנסיון האישי שלי ואת השקפתה של הקהילה האוטיסטית, ואת (וגם אני וגם את כאן לצורך ההדגמה בלבד – זה לא צריך להיעשות ברמה האישית) תביאי את הידע והנסיון המקצועי מתוך הזדהות עם המטרה של קבלה ושינויי דרכי הטיפול והורים יוכלו להביא את הצד שלהם, גם כן מתוך הזדהות עם הקבלה האמיתית והכנה של הלגיטימיות בלהיות אוטיסט – או אז, יחד, נוכל להשיג הרבה יותר מאשר כל אחד לחוד.

  5. מאת גליה‏:

    בכל זאת הילדים שמגיעים לטיפול צריכים מישהו שייצג אותם כי הם בדרך כלל צעירים מכדי להביע את האינטרסים שלהם (וזה נכון לא רק לגבי ילדים אוטיסטים). והאינטרס על פי השקפתי הוא בבסיסו כבוד לילד כפי שהוא או היא ביחד עם ניסיון לקדם אותו ואותה לאן שהם יכולים להגיע. אני מאוד הייתי שמחה לשמוע, ואולי יש באפשרותך לעזור לי – אם אתה מכיר מאמרים בנושא או אם יש לך דעה אישית, לגבי מטרות ודרכי עבודה עם ילדים אוטיסטים. לדוגמא, היום קיימות בשטח מטרות כמו- יצירת קשר עין, קיום של פעילות הדדית משותפת, ניהול שיחה תוך כדי לקיחת תורות, למידה של חוקי שיח וכו וכו. ויש כמובן שיטות לעיצוב התנהגות שרואות התנהגויות אופייניות כמשהו שיש להיפתר ממנו.. ושיטות שדוגלות בזרימה עם הילד תוך כדי הצבת אתגרים להתמודדות ותיאוריות רבות נוספות. מהי ה"שיטה" הקרובה ביותר לאידיאל לדעתך?

  6. מאת רונן גיל‏:

    הנה, כאן: לקבל הלכה למעשה: מטרות קצרות-טווח וארוכות-טווח לילדים אוטיסטים מאת סולה שלי.

    ולגביי עניין הייצוג, אני מסכים איתך כמעט לגמרי, אלא שחסר לי משהו אחד במה שכתבת….

    "…והאינטרס על פי השקפתי הוא בבסיסו כבוד לילד כפי שהוא או היא ביחד עם ניסיון לקדם אותו ואותה לאן שהם יכולים להגיע" ואני נוהג להוסיף (בעיקר לצורך ההדגשה היות ובד"כ זה יוצא הפוך): במסגרת מסלול ההתפתחות הטבעי עבורו ועבורה וללא קשר למסלולי התפתחות "נורמטיביים" כלשהם.
    וכאן עולה השאלה מי הוא זה היכול לייצג את האינטרסים הללו והאם אדם שעבורו מסלול ההתפתחות הטבעי לילד הינו זר, מוזר ולא מובן (ולדאבוני לרוב, גם אינו מקובל עליו ואינו לגיטימי בעיניו) יכול לייצג את אותו האינטרס.

    ואגב, בתחומים רבים, ובכללם גם נכויות קוגניטיביות, מצב זה נכון לעיתים לא רק לגבי ילדים… וכאשר מצב זה נכון גם לגבי אדם בוגר, הדבר האחרון שיכול להתאים לו ולייצג את האינטרס שלו, הוא שימשיכו מי שטוענים לייצגו, להתייחס אליו כאילו היה עדיין ילד…!

  7. מאת גליה‏:

    תודה! המאמר שצירפת יועיל לי מאוד ואעביר אותו גם הלאה למטפלים נוספים.
    לגבי עניין הייצוג – זה נכון שאדם יכול לייצג רק את האינטרס שלו עצמו, אבל לעיתים לילדים שאני עובדת איתם או מכירה אותם במסגרת העבודה, אין את היכולת והאמצעים להגדיר, לדרוש, להביע ולתקשר, כך שאינם יכולים לייצג את האינטרסים של עצמם. ובדיוק בגלל זה התחלתי כאן את הדיון איתך.. דיון כזה יכול לשנות תפיסות של מטפלים וכך גם להוליך לייצוג יותר נכון של אינטרסים שלא באים לידי ביטויי. בכל מקרה, אמשיך לקרוא ולהרחיב את מעגל הקוראים והמעורבים בפעילויות של אס"י.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>