שינוי גודל האותיות

בקשה קטנה:    הגעת לכאן, קראת, זה מעניין אותך? השאר/י קצת. אולי יהיה לך גם מה להגיד בתגובה.    הגעת לכאן, קראת, זה לא מעניין אותך? אנא, צא/י ואל תטריד/י. תודה מראש

העולם של הגירויים הסנסוריים בחלוקה לארבעת ה׳מ׳ים

העולם שמסביבנו רוויי בגירויים שונים ומגוונם. רוב הזמן, איננו מודעים לכך, אך גירויים רבים מקיפים אותנו מכל עבר. לחלק מסוים מגירויים אלה, אנחנו משבים את הקשב שלנו, אך ממרבית הגירויים, אנחנו מתעלמים רוב הזמן, בין אם במודע או שלא במודע

נוירוטיפיקלים(1) נוטים לעבד את מרבית הגירויים הסנסוריים שמסביבם, באמצעות הפורנטל קורטקס הימני – החלק הימני של קדמת קליפת המוח. למעשה, מרבית תפקודו של חלק זה, במבנה המוח הטיפוסי, מוקדש לעיבוד במקביל של כל הגירויים הסנסוריים המתרחשים בהווה – בסביבתו של האדם בכאן והעכשיו. אולם כאשר מבנה המוח שונה, ייתכן מצב שבו מרבית הגירויים הסנסוריים, מעובדים דווקא בצד השמאלי של קליפת המוח – צד שמרבית תפקודו היא עיבוד בציר הזמן עבר-עתיד ומכאן שסגנון העיבוד המתבצע הנו סגנון שונה במהותו. העיבוד במקרה זה, הנו עיבוד סדרתי ולא מקבילי והוא לוקח הרבה יותר זמן. מנסיוני ומשיחות אין ספור בקהילה האוטיסטית(2), בנושא זה, אני למד שזהו המצב אצל מרבית(3) האוטיסטים. מכאן, שהבנה מעט יותר עמוקה, של סגנון העיבוד במוח השמאלי, עשויה לסייע להרבה אנשים להבין, מעט(4) יותר מדוע וכיצד אנשים אוטיסטים עושים דברים אחרת(5) והרבה פעמים, זהו אף הבסיס להתנהגות ולהתנהלות השונות אצל אוטיסטים.

בכדי לתאר בצורה שקל לזכור את אחת השונויות העיקריות בעולם הסנסורי האוטיסטי(6), אפרט להלן את ארבעת הסוגים השונים של גירויים סנסוריים כארבעת ה’מ‘ים: מהותי, מפריע, מסייע ומסונן (או, לעיתים: ממוסך). חשוב להבין, שעבור כל אינדיבידואל, בין אם אוטיסט ובין אם לאו, חלוקה זו יכולה להיות רלוונטית יותר או פחות ושבכל סיטואציה ובכל רגע נתון, כל גירויי יכול להשתייך לכל אחת מקבוצות אלה (מה שמסבך מעט יותר את החיים, הוא העובדה שלעיתים, גירויי מסוים יכול אפילו להשתייך ליותר מקבוצה אחת, בו-זמנית).

גירויי מהותי

גירויי מהותירויי מהותי, הוא הגירויי שבזמן כלשהו, דורש מאיתנו את מרכז הקשב העיקרי. בכל זמן הערות, אנו עסוקים בפעילות מסוימת. בכל רגע נתון, תשומת הלב שלנו צריכה להיות מוקדשת לפעולה מסוימת – הגירויי המהותי הוא הגירויי שאותה פעולה מפיקה. כאשר אנחנו בשיחה, הגירויי המהותי הוא גירויי אודיאלי (קולי). כאשר אנחנו קוראים הגירויי המהותי הוא הטקסט (סוג של גירויי חזותי). כאשר אנחנו מלטפים את החתול (במידה ולכך מוקדשת כרגע תשומת הלב שלנו – בהמשך נראה שליטוף חתול יכול להיות גירויי מסוג מאוד מסוים) הגירויי המהותי הוא גירוי תחושתי ביד וכד’. בנקודה זו חשוב לציין שתי נקודות שוני מהותי בין העולם הסנסורי הנוירוטיפקלי לזה האוטיסטי:

א. אצל מרבית האוטיסטים, קיים פער עצום ביכולות קליטת גירויים, בין ערוץ הקלט המוביל לערוצי קלט נוספים. לדוגמא: בעוד שנוירוטיפיקל ויזואלי (כזה שמבין יותר טוב מידע חזותי) יכול לשוחח בטלפון בלי לראות את בן שיחו, על אוטיסט ויזואלי, שיחת טלפון שאיננה שיחת וידאו היא משימה מורכבת והרבה פעמים – בלתי אפשרית. אי לכך, במצב אופטימאלי, יש לשאוף לכך שהגירויי המהותי עבור אוטיסט, ימסר לו בערוץ הקלט המוביל שלו ולא בערוצים אחרים.

ב. אוטיסטים נוטים, בניגוד לנוירוטיפיקלים, להיות יותר חד-ערוציים מאשר רב-ערוציים. מבנה המוח האנושי הטיפוסי הוא כזה שבו ככל שיותר ערוצי קלט פתוחים בו זמנית ונמסר דרכם אותו מידע באותו זמן, כך רמת הקשב תעלה. כך קורה שמרבית הנוירוטיפיקלים קשובים לטלויזיה יותר מאשר לרדיו, שהם מבינים יותר טוב מידע שנמסר במוזיאון באמצעות חזיון אור-קולי מאשר מידע כתוב ליד המוצגים ושהם שומרים ואף משתמשים בקשר-עין בזמן שיח, שימושים תקשורתיים. האדם פיתח תרבותית, את הצורך לפתוח את הערוץ החזותי, בנוסף לערוץ הקולי, הפתוח בזמן שיחה, בכדי להגביר את רמת הקשב. מכאן גם נובע רוב הקושי של אוטיסטים לשמור על אותו קשר-עין. ככל שנוספים יותר גירויים ביותר ערוצי קלט, כך אנחנו מתקשים יותר ויותר לשמור על קשב. אי לכך, ככל שאוטיסטים צריכים להיות קשובים לדבר מה, רצוי להפריד את הגירויי המהותי מגירויים נוספים ולהעביר את המידע המהותי בערוץ המוביל של אותו אוטיסט שאמור להיות קשוב – דרך הגירויי המהותי בלבד.

גירויי מפריע

העובדה שאנו נוטים להיות יותר חד-ערוציים, יחד עם העובדה שכמעט תמיד יש יותר מגירויי אחד בסביבה, מעבר לגירויי המהותי, מובילה לכך שבכל סיטואציה בה ישנם כמה גירויים שונים (מרבית הסיטואציות הקיימות בכל סביבה), סביר להניח שיימצאו גירויים המפריעים לנו להיות קשובים לגירויי המהותי. זוהי עובדה, לה ערים קלינאים המטפלים באוטיסטים, כבר מזה זמן רב, אולם מעטים מהם מבינים לאשורה את משמעותה של עובדה זו. היות וכמו מרבית חברי הקהילה האוטיסטית, אני מקבל הרבה יותר את ערך ההכלה והקבלה מאשר את השילוב כערך, ומיותר לציין שאינני מאמין בשיטות המנסות"להוציא" את האוטיזם מן האדם האוטיסט, אלא יותר, כשיטתה של הגישה הביקורתית למוגבלויות(7), אני מאמין בשיטה המבקשת להתאים יותר את סביבתו של האדם עם המוגבלות למאפייניו מאשר להתאים את מאפייני האדם לסביבה הנתונה, אני סבור כי ככול שהדבר אפשרי, יש לאתר ולהפחית כמה שניתן בגירויים מפריעים. זאת במקום הטענה ששמעתי ואני שומע לא פעם, שזוהי הסביבה בה אנו חיים וצריך להרגיל גם אוטיסטים לחיות בסביבה כזו – גם אם בעת הנוכחית זה מפריע להם לתפקד. מנסיוני ומניסיונם של רבים אחרים בקהילה האוטיסטית אני יודע שזה לחלוטין לא משנה כמה תרגיל אוטיסט להיות בסביבה בה קיים גירויי מפריע – הגירויי הזה עלול להפריע לו באותה המידה גם כעבור עשרות שנים. במידה ולחלוטין אין באפשרותנו לנטרל גירויי מפריע, יש לשאוף עד כמה שניתן, להפוך אותו לגירויי מסונן. ישנם אוטיסטים שמסוגלים ללמוד לעשות זאת, עבור גירויים מסוימים, לבדם (אני עצמי יכול להעיד שעד שלא למדתי זאת בעצמי בגיל מאוד צעיר, לא יכולתי להתחיל לדבר). אולם ישנם אחרים (אוטיסטים אחרים וגם גירויים אחרים) שזקוקים לסיוע, ולעיתים להמון סיוע, כדי ללמוד לעשות זאת.

גירויי מסייע

זוהי נקודה לה מודעים ומתייחסים מעט מאוד קלינאים המטפלים באוטיסטים, ועוד פחות מכך – אחרים המטפלים ב / מתייחסים לאוטיסטים. בדיוק כפי שיכולים להיות גירויים מפריעים – כך יכולים להיות גירויים מסייעים (או אף נחוצים). לעתים רבות (והדבר נכון שבעתיים לפני ובזמן התפרצות הנובעת מהצפה סנסורית), בכדי להפנות את מירב הקשב לגירויי המהותי, אנו זקוקים לגירוי נוסף, ברקע. לא גירויי כזה שגם אליו אנו צריכים להיות קשובים, אלא גירויי אחר שלא נמסר בו מידע ממשי באותו הזמן בו עלינו להיות קשובים לגירויי המהותי. נתקלתי לא מעט בשימוש באקולליה (חזרה אין סופית ומחזוריות על רצף בעל / חסר משמעות של צלילים) בדיוק לצורך הזה. בכדי להיות מסוגל לקלוט מידע בגירויי חזותי מהותי, האוטיסט משתמש באקולליה כגירויי המסייע לו להשאיר את ערוץ הקלט הויזואלי פתוח. באופן זהה, אם כי הרבה פחות נפוץ, גם אותו נפנוף ידיים כל-כך אופייני לאוטיסטים (כמו לאקולליה, גם לנפנף הידיים יכולות להיות סיבות מגוונות ושונות) יכול לשמש כגירויי מסייע, ולעיתים אפילו נחוץ, בכדי להיות קשובים לגירויי המהותי. לעיתים קורה שהגירויי המסייע מסב יותר מידי תשומת לב. מקרים כאלה גורמים, כמעט תמיד, לבעיה היות וכך נגזל חלק מהקשב שהיה צריך להינתן לגירויי המהותי. יש צורך ללמוד (אם לבד ואם תוך סיוע של אחרים) לשמור על הגירויי המסייע פשוט כמה שניתן, ומחוץ לתחום הקשב עד כמה שניתן. במידה שניתן כיסויי כלשהו לסוג זה של גירויים, בספרות הקלאסית על אוטיזם, היה זה באמצעות ביטויים כגון "גרייה עצמית" – ביטויים שליליים המבטאים משהו שיש להכחידו. ואני אומר: נהפוך הוא! ישנם לא מעט מצבים, שללא הגירויי המסייע (במיוחד כאשר הגירויי המהותי אינו נמסר בערוץ הקלט המוביל ו/או אינו נפרד מגירויים אחרים ו/או ישנם יותר מידי גירויים מפריעים) – אין לנו שום יכולת קשב! הגירויי המסייע יכול להיות כל גירויי – גם כזה שלאחרים / בסיטואציות אחרות הוא גירויי מפריע או גירויי מהותי – ובלבד שהוא נשמר פשוט ואינו מסב תשומת לב.

סוג מאוד ספציפי של גירויי מסייע, מאוד נפוץ בקרב אוטיסטים ואחרים, הוא המשחש (stim toy כפי שתורגם ע"י סולה שלי(8)). משחש הוא כל חפץ (ולעיתים גם דברים שאינם חפצים – כגון חיות מחמד – כל עוד אינן גוזלות קשב) אשר בד״כ אין זה השימוש המקורי / עיקרי שלו, אשר יכול לספק גירויי מסייע (או אף נחוץ) פשוט, שאינו מצריך תשומת לב.

כמעט כל חפץ יכול לשמש כמשחש ולעיתים גם נוירוטיפיקלים משתמשים בהם (זוכרים את ההוא ששיחק כל הזמן עם העפרון בידו, בזמן ישיבת הצוות האחרונה?). אלא שעבור אוטיסטים, השימוש במשחשים הוא הרבה יותר נפוץ, הרבה יותר מגוון והרבה הרבה יותר נחוץ. ככלל, הייתי אומר שאין למנוע מאוטיסט להשתמש במשחש שלו אלא אם שימוש זה מפריע – אבל באמת מפריע – לא סתם "לא מוצא חן" לאוטיסט עצמו ו/או למישהו בסביבתו. כמו גם בגירויים מסייעים אחרים – אם המשחש מפריע למישהו ו/או חלילה, פוגע במישהו, יש למצוא תחליף למחשחש / לגירויי המסייע, בדמות גירויי מסייע אחר.

image

השימוש במשחש יכול להוות גירויי מסייע, ללא קשר הכרחי לטיב הגירויי המהותי.

גירויי מסונן

הסוג האחרון של גירויים, הם גירויים שאינם מהסוגים הקודמים, למרות שניתן למנותם כסוג משנה של גירויים מפריעים. אני נוטה לראות בגירויים מסוננים, סוג נפרד, מכיוון שהלכה למעשה, הם אינם מפריעים לקשב אל הגירויי המהותי, או ליתר דיוק, ככל שהסינון של גירויים אלה מוצלח יותר, כך הם יפריעו פחות לקשב אל הגירויי המהותי. ההתחלה של כל גירויי מסונן היא אכן בתור גירויי מפריע. יתרה מכך, כדי ללמוד לסנן גירויים, זה צריך להיות גירויי מפריע ביותר, ובד"כ גם מפריע בהרבה סיטואציות. מדוע אנחנו צריכים בכלל לסנן גירויים? כאן צריך לזכור שהמבנה השונה של מוחם של אוטיסטים טומן בחובו גם מערכת סנסורית שונה – החל מרמת הקלט. אנחנו קולטים את העולם שסביבנו, דרך החושים, באופן שונה מנוירוטיפיקלים. בנוסף, כפי שכבר ציינתי קודם, רוב העיבוד הסנסורי שלנו הוא סדרתי ומתבצע במוח השמאלי. הפועל היוצא המרכזי משתי עובדות אלה, הוא שכמעט תמיד, יהיה בסביבתנו גירויי מפריע. שערו בנפשכם, סביבה בה ישנו גירויי מפריע באופן תמידי. אולם המיסתורין האמיתי אינו בשאלה מדוע אנחנו צריכים לסנן גירויים, כי אם בשאלה כיצד אנו מסננים אותם. תשובה לשאלה זו, לצערי, אין לי. ראשית המנגנון המשמש לסינון גירויים הוא מנגנון מאוד אינדיבידואלי. למרות שאני מסנן גירויים מסוימים משחר ילדותי, ולמעשה, עוד בטרם למדתי מי אני, אינני יכול לתאר את המנגנון של הסינון הזה, וכך גם מרבית האוטיסטים איתם שוחחתי בנושא. שנית לא כל אוטיסט יכול לסנן כל גירויי מפריע, כל הזמן. גם כאלה אשר מסננים גירויים מסוימים בד"כ, לא תמיד יכולים לסנן אותם בכל סיטואציה. אני כן יכול לספק כמה טיפים שיכולים לעזור מעט מאוד בסוגיה זו. ראשית, ישנם הרבה אוטיסטים ואחרים שבכדי להיות מסוגלים לסנן גירויים מסוימים, זקוקים לגירויי מסייע מסוים. ישנם מצבים שבהם הגירויי המסייע בכלל משמש בתור המנגנון לסינון גירויים אחרים. כך למשל, ניפנוף הידיים יכול לשמש בכדי לתחום גירויי מסוים לטווח מצומצם ולסנן את אותו הגירויי מחוץ לאותו הטווח (וכאן המקום לחזור ולהדגיש כי ניפנוף הידייים יכול להיות מהרבה סיבות אצל אוטיסטים שונים ואפילו אצל אותו אוטיסט). סביבה מכילה יותר, מנרמלת פחות ומבינה יותר (למשל, סביבה אשר אחרים בה מבינים את החלוקה המובאת כאן של גירויים, ומתחשבת במשמעויות אותה החלוקה) תאפשר יותר יכולת סינון. סביבה שיש בה פחות גירויים, היא בד"כ סביבה בה יש פחות צורך לסנן גירויים ויותר אפשרות לסנן אותם. ברוב המקרים יש צורך במישהו שידריך את האוטיסט הן בנוגע לצורך לסנן גירויים והן בדבר הדרכים האפשריות לעשות זאת. לפעמים עצם הזכרת הנקודה והשיחה עליה, באופן ובאמצעי תקשורת שמובן לאדם איתו אנו משוחחים בנושא, יכולה לפתוח אפשרויות רבות בפני אותו אדם, שלא הרהר בנושא מעולם. ליווי נכון של האדם בנושא זה, יכול לעיתים לאפשר לו למצוא בעצמו את הדרך לסנן את הגירויים שמפריעים לו ביותר.הסוג האחרון של גירויים, הם גירויים שאינם מהסוגים הקודמים, למרות שניתן למנותם כסוג משנה של גירויים מפריעים. אני נוטה לראות בגירויים מסוננים, סוג נפרד, מכיוון שהלכה למעשה, הם אינם מפריעים לקשב אל הגירויי המהותי, או ליתר דיוק, ככל שהסינון של גירויים אלה מוצלח יותר, כך הם יפריעו פחות לקשב אל הגירויי המהותי. ההתחלה של כל גירויי מסונן היא אכן בתור גירויי מפריע. יתרה מכך, כדי ללמוד לסנן גירויים, זה צריך להיות גירויי מפריע ביותר, ובד"כ גם מפריע בהרבה סיטואציות. מדוע אנחנו צריכים בכלל לסנן גירויים? כאן צריך לזכור שהמבנה השונה של מוחם של אוטיסטים טומן בחובו גם מערכת סנסורית שונה – החל מרמת הקלט. אנחנו קולטים את העולם שסביבנו, דרך החושים, באופן שונה מנוירוטיפיקלים. בנוסף, כפי שכבר ציינתי קודם, רוב העיבוד הסנסורי שלנו הוא סדרתי ומתבצע במוח השמאלי. הפועל היוצא המרכזי משתי עובדות אלה, הוא שכמעט תמיד, יהיה בסביבתנו גירויי מפריע. שערו בנפשכם, סביבה בה ישנו גירויי מפריע באופן תמידי. אולם המיסתורין האמיתי אינו בשאלה מדוע אנחנו צריכים לסנן גירויים, כי אם בשאלה כיצד אנו מסננים אותם. תשובה לשאלה זו, לצערי, אין לי. ראשית המנגנון המשמש לסינון גירויים הוא מנגנון מאוד אינדיבידואלי. למרות שאני מסנן גירויים מסוימים משחר ילדותי, ולמעשה, עוד בטרם למדתי מי אני, אינני יכול לתאר את המנגנון של הסינון הזה, וכך גם מרבית האוטיסטים איתם שוחחתי בנושא. שנית לא כל אוטיסט יכול לסנן כל גירויי מפריע, כל הזמן. גם כאלה אשר מסננים גירויים מסוימים בד"כ, לא תמיד יכולים לסנן אותם בכל סיטואציה. אני כן יכול לספק כמה טיפים שיכולים לעזור מעט מאוד בסוגיה זו. ראשית, ישנם הרבה אוטיסטים ואחרים שבכדי להיות מסוגלים לסנן גירויים מסוימים, זקוקים לגירויי מסייע מסוים. ישנם מצבים שבהם הגירויי המסייע בכלל משמש בתור המנגנון לסינון גירויים אחרים. כך למשל, ניפנוף הידיים יכול לשמש בכדי לתחום גירויי מסוים לטווח מצומצם ולסנן את אותו הגירויי מחוץ לאותו הטווח (וכאן המקום לחזור ולהדגיש כי ניפנוף הידייים יכול להיות מהרבה סיבות אצל אוטיסטים שונים ואפילו אצל אותו אוטיסט). סביבה מכילה יותר, מנרמלת פחות ומבינה יותר (למשל, סביבה אשר אחרים בה מבינים את החלוקה המובאת כאן של גירויים, ומתחשבת במשמעויות אותה החלוקה) תאפשר יותר יכולת סינון. סביבה שיש בה פחות גירויים, היא בד"כ סביבה בה יש פחות צורך לסנן גירויים ויותר אפשרות לסנן אותם. ברוב המקרים יש צורך במישהו שידריך את האוטיסט הן בנוגע לצורך לסנן גירויים והן בדבר הדרכים האפשריות לעשות זאת. לפעמים עצם הזכרת הנקודה והשיחה עליה, באופן ובאמצעי תקשורת שמובן לאדם איתו אנו משוחחים בנושא, יכולה לפתוח אפשרויות רבות בפני אותו אדם, שלא הרהר בנושא מעולם. ליווי נכון של האדם בנושא זה, יכול לעיתים לאפשר לו למצוא בעצמו את הדרך לסנן את הגירויים שמפריעים לו ביותר.

הבנה של חלוקת הגירויים הסנסוריים לארבעת ה‘מ’ים והתייחסות מכילה למשמעויות חלוקה זו, יחד עם ניתוח תואם של הסביבה הסנסורית, יכולה, לעיתים לפתוח צוהר בדרך להבנה טובה יותר של הסביבה וללמידה בכלל, שאילולא התייחסות כזו, היתה משאירה עולם של כאוס מוחלט.

  1. נוירוטיפיקל הוא אדם בעל מבנה מוח טיפוסי. בעוד שלכל אדם יש מבנה מוח ייחודי משלו, ישנה סכימה מסוימת, המתארת את מבנה המוח האנושי הטיפוסי (של מרבית אוכלוסיית בני האדם). אדם בעל מבנה מוח שונה מהטיפוסי, שייך מעצם הגדרתו ככזה לאוכלוסיית המגוון המוחי ואינו נוירוטיפיקל. הקבוצה בעלת מבנה המוח הכי פחות טיפיקלי, בתוך קבוצת המגוון המוחי היא האנשים האוטיסטים.
  2. הקהילה האוטיסטית היא מקבץ של קבוצות של אנשים אוטיסטים ואנשים נוספים אשר להם אישיות מספיק קרובה לאוטיסטים, כך שאותם "לא אוטיסטים", או, כפי שהם מכונים בקהילה האוטיסטית: "בנידודים", יכולים להיתרם מהפעילות בקהילה האוטיסטית ממש כמו אוטיסטים חברי אותה קהילה. הקהילה האוטיסטית, שהחלה להתגבש באמצע שנות התשעים של המאה העשרים, שמה לעצמה שתי מטרות עיקריות: מפלט חברתי בניהול עצמי ושינוי חברתי שעיקרו מאבק על שוויון זכויות לאוטיסטים.
  3. למעט העובדה שמעצם ההגדרה של אוטיזם (כל הגדרה של אוטיזם), לכולנו מבנה מוח שונה מהטיפוסי, יש מעט מאוד דברים שאנחנו יכולים ומרשים לעצמנו לומר על כל האוטיסטים. ישנם דברים שאנחנו מוצאים שנכונים לרובנו (ולא נכונים למרבית הוירוטיפיקלים, כפי שאנחנו מכירים אותם) ולכן אנחנו יכולים לדבר עליהם כעל תופעה אוטיסטית, אך גם בתוך הקהילה האוטיסטית, ישנם כאלה שהדברים לא נכונים לגביהם. האוטיסטים. ישנם דברים שאנחנו מוצאים שנכונים לרובנו (ולא נכונים למרבית הוירוטיפיקלים, כפי שאנחנו מכירים אותם) ולכן אנחנו יכולים לדבר עליהם כעל תופעה אוטיסטית, אך גם בתוך הקהילה האוטיסטית, ישנם כאלה שהדברים לא נכונים לגביהם.
  4. המאפיינים האוטיסטיים של התחום הסנסורי, שבחלקם עוסק פוסט זה, אינם מסבירים את כל השונות האוטיסטית, למרות שהם נמצאים בחלק הכי קרוב לשורש השונות המוחית, אותו ניתן להסביר. ולכן, גם מי שמבין היטב את השונות הסנסורית האוטיסטית, לא יצליח להבין את מכלול המהות האוטיסטית, בלי להיות חלק מהמגוון האוטיסטי בעצמו. נוירוטיפיקל יצליח להבין אוטיסטים (אם ילמד מהם מספיק) בדיוק עד כמה שאוטיסט יכול להבין מהו נוירוטיפיקל.
  5. אנחנו עושים את מרבית הדברים שעד היום יש מי שטוענים שאנחנו לוקים בהם או חסרים אותם – אלא שאנחנו עושים אותם אחרת מכפי שעושים אותם נוירוטיפיקלים.
  6. עיבוד דומה לזה, יכול שיהיה קיים גם בקבוצות אחרות של אנשים עם מוגבלויות. אני עוסק כאן במה שאני למד מתוך הקהילה האוטיסטית – על מרבית בני אותה קהילה.
  7. הגישה הביקורתית למוגבלויות היא גישה כוללנית, אשר החלה להתפתח בשנות השבעים של המאה העשרים, בעיקר ע"י אנשים עם מוגבלויות שהחלו להשתלב באקדמיה, בעיקר במערב אירופה ובצפון אמריקה. הגישה, יחד עם שלוחתה האקדמאית: לימודי ביקורת מוגבלויותCritical Disability Studies, באה בביקורת כלפי אופן ההתייחסות הרווחת לסוגיות שונות ומהותיות במוגבלות ומציעה דרך הסתכלות והתייחסות שונה, תוך החלפה של הערכים החברתיים המנחים התייחסות לסוגיות אלה.
  8. סולה שלי – אחת ממייסדי הקהילה האוטיסטית בישראל.
*
שייך לנושא(ים): אני חושב משמע אני קיים, אספרגר והספקטרום האוטיסטי, מערכות (חוסר) הפעלה, מרק אספרגוס ללא מתכון, רשתות (מכל מיני סוגים)
*
תג(ים): , , , . כתובת לשליחת TrackBack לפוסט זה
לפוסט זה ניתן להגיב בארבעה אופנים שונים: את כל התגובות לפוסט זה, ניתן לקבל גם ב תגובות לפוסט זה בRSS ערוץ RSS נפרד.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>