אחד הצעדים הראשונים של הכנסת התשע-עשרה, וכחלק מההסכם הקואליציוני בין "יש עתיד" ובין "הליכוד ביתנו", הוא הגשת "הצעת חוק שיקום, קידום ושילוב אנשים עם אוטיזם בקהילה, התשע"ג–2013" הצעה שקיבלה את השם הפופולרי "חוק האוטיסטים". השם הפופולרי הזה אינו ראוי, ממש כמו הצעת החוק עצמה. "חוק האוטיסטים" הוא שם שצריך היה להישמר עבור אחד משניים (שהם בעצם, שני צדדים של אותו המטבע): 1. חוק שנכתב ע"י, או לפחות בהיוועצות מוקדמת, רצינית ומקיפה, עם אנשים אוטיסטים בעצמם. 2. חוק שבא להבטיח זכויות אדם מהותיות, לפחות למרבית האנשים האוטיסטים בישראל. הצעת החוק הזו אינה עונה על אף אחד משני הקריטריונים הנ"ל, ולכן, במקום להמשיך להתייחס אליהה כאל "חוק האוטיסטים" אני מבקש להתייחס אליה פשוט בשם שהרבה יותר הולם אותה: 'הצעת החוק הנוכחית של אלו"ט'. כאן, אתייחס אליה פשוט כאל: "הצעת החוק" או עוד יותר בפשטות, "ההצעה".

מדוע אני סבור שהצעת החוק הזו, שעל פניו באה להעניק לי זכויות, אינה ראויה? יש לכך כמה וכמה סיבות שאנסה כאן לפרוט בקצרה (עד כמה שאני מסוגל – זה עומד להיות ארוך).

להמשיך לקרוא ←

סופר ונהגה ע"י אנה, זוגתי האהובה

כשהייתי ילדה רכה בשנים שמתי לב שאנשים סביבי שונים ממני מאוד. התגובות שלהם שונות משלי. ממחשבות שלהם שונות משלי. הצורה שבה הם פועלים שונה משלי. אבל יותר מכל, קל להם הרבה יותר ממני "להסתדר".

ואז, יום אחד, בהיותי נערה, הגעתי למסקנה: כל האנשים שסביבי הם עיגולים ואני ריבוע. אם הם כולם מצליחים "להחליק" בכל אותם מקומות שבהם אני "נתקעת", כנראה שאין להם פינות כמו שלי יש. הפינות הללו, הם אלה שמפריעות לי להסתדר ולהיות כמו כולם. הבנתי שכל הכאבים שיש לי מהילדות ועד לאותו זמן, הם פשוט מכות שהפינות שלי מקבלות בכל פעם מחדש. אם כך, חשבתי, אם אני "מרובע" בעולם של עיגולים, אז הדרך להסתדר יותר היא "לעגל" את הפינות שלי ולא להיות עד כדי-כך "מרובע". אם אצליח להיות עיגול, אז אוכל גם אני להחליק ולא להיתקע בכל אותם מצבים כואבים. להמשיך לקרוא ←