שינוי גודל האותיות

בקשה קטנה:    הגעת לכאן, קראת, זה מעניין אותך? השאר/י קצת. אולי יהיה לך גם מה להגיד בתגובה.    הגעת לכאן, קראת, זה לא מעניין אותך? אנא, צא/י ואל תטריד/י. תודה מראש

970

פוסט זה אינו עוסק בקו האוטובוס המחבר בין שתי השכונות של חסידי ויז'ניץ. גם בשנה בה הסתיימה בנייתה של האוניברסיטה האיסלמית הוותיקה ביותר אינני מתכוון לעסוק.

אני מתחיל כעת לצאת לאיטי מתקופה ארוכה של חוסר יכולת לכתוב. אני לא סבור שאוכל לשוב אי פעם לכתוב בקצב שבו עשיתי זאת בשנים האחרונות, אבל אני כן מתחיל, לאט לאט לחזור לכתוב. אבדן היכולת הזו, קשור קשר הדוק לנושאו של פוסט זה… בעצם, הפוסט הזה נכתב בעיקר בכדי לפרוע חוב. יש כאן בבלוג כמה וכמה פוסטים אשר עסקו במאבקי להכרה בנכותי מהמוסד לביטוח לאומי. היות והמאבק הזה הסתיים לאחרונה, אני רוצה לסיים גם את הסיפור כאן, בבלוג – סיפורו של מאבק שארך 970 ימים.

המאבק הזה התחיל ביום שבו חזר סניף נהריה של המוסד לביטוח לאומי לעבודתו לאחר מלחמת לבנון השניה. באותו היום הגשתי באותו הסניף, את תביעתי לקצבת נכות כללית. קדמו לאותו ארוע כמה ציוני דרך:

  • החל מראשית שנת 2002 אינני ממצליח למצוא עבודה אשר תאפשר לי להשתכר למחייתי (ובוודאי שלא למחיית משפחתי).
  • בקיץ 2004 הגשתי את מועמדותי למכרז של תפקיד בהיקף חצי משרה במוסד לביטוח לאומי, בתחום תמיכה טכנית במחשבים. בניגוד לכל נסיון אחר למצוא עבודה, אשר נכשל בשלבים מאוד מוקדמים, במקרה הזה נפסלתי רק בשלב האחרון – שלב מבחני ההערכה הפסיכולוגיים.
  • בינואר 2005 פתחתי עסק פרטי בתחום תקשורת מחשבים מתוך חוסר ברירה ונסיון להיאחז בסיכוי כלשהו להתפרנס. העסק היה בהפסד בכל התקופה בה היה קיים. החודשיים היחידים בהם שילמתי מע"מ ולא קיבלתי החזרים (החזר מע"מ הוא אחד המדדים הטובים ביותר להפסד, בעוד שתשלום מע"מ מעיד על רווח) היו החודשיים של מלחמת לבנון השניה – בשל הפיצויים אותם קיבלתי כעוסק מורשה.
  • החל ממרץ 2006 התחלתי להבין מדוע נכשלתי במבחנים עבור חצי המשרה בבטל”א. בעצם התחלתי להבין מדוע לא היה לי בכלל סיכוי לעבור אותם – אני אדם הנמצא בספקטרום האוטיסטי ואין לי הכישורים החברתיים הסטנדרטיים הנמדדים באותם המבחנים.
  • ביולי 2006 (ביום בו נחטפו החיילים ללבנון) קיבלתי את המסמך המאשר כי זו אכן היתה הסיבה לכשלוני – אבחוני הרשמי כ PDD-NOS .

לאחר שקוראים לי לשלוש ועדות רפואיות – אחת בסניפי המוסד לביטוח לאומי, בפני פסיכיאטרית שמדברת איתי במשך לא יותר מחמש דקות ולא נותנת לי לסיים ולו משפט בודד אחד – ומגיעה למסקנות מוטעות לחלוטין. ועדה שניה בפני רופא עיניים שאני בספק עד היום האם הוא בכלל שמע אי פעם על היתכנות של מצב עיניים כשלי – הוא בוודאי אינו מבין (היות וזה גם לא משתקף בדו"ח שלו) מה בכלל לא בסדר בעיניים שלי. הועדה השלישית היתה בפני רופא פנימאי שפשוט מדד אותי…

הפסיקה הראשונית של סניף המוסד לביטוח לאומי היתה כי שיעור הנכות הרפואית שלי עומד על 39% מה שאינו מזכה אותי אפילו בדיון על קיצבה היות והמינימום הנדרש (וגם זה רק בתנאים מסויימים) בכדי לעבור לשלב הבא הוא 40%.

מכאן, ללא עזרתם של כמה מלאכים שומרים, שהראשונה בהם היא עו"ד רוני רוטלר, אינני יודע האם הייתי מסוגל להמשיך עוד במאבק כלל. הפניה שלי לעו"ד רוטלר ולקליניקה המשפטית לסיוע לאנשים עם מוגבלויות באוניברסיטת בר-אילן, נענית כמעט באופן מיידי ויחד עם שתי סטודנטיות, מנסחת עו"ד רוטלר את הערר הראשון – פניה לועדת ערר רפואית.

הפעם, אני מוזמן רק פעם אחת. רופא העיניים שבודק אותי (ולא ממש זוכר שבהיותי בן שנתיים, בשנת 1971, כבר הייתי מטופל אצלו) מתרשם מאוד ממצב העיניים המיוחד שלי. הוא אפילו טורח להסביר לי ארוכות, בפעם הראשונה בחיי, מה באמת לא בסדר בעיניים שלי – מהמקור העצבי ועד להשלכות על הראייה. הוא גם טורח להסביר לי שתקנות המוסד לביטוח לאומי בנושאי עיניים מכסות רק 90 אחוזים מליקויי העיניים הקיימים. אבל הוא ממשיך וטוען כי גם אם היו מכסים 99 אחוזים, המקרה שלי עדיין לא היה מכוסה. את הפרט הזה אני יודע, היות ואני יודע עוד מילדותי, כי מצב העיניים שלי נדיר ביותר – הרי בכך תלתה סביבתי את כל השונות שלי… רופא העיניים ממשיך ומסביר כי הוא ייאלץ להעניק לי אחוזי נכות שלא במסגרת ליקויי המופיע ברשימת הליקויים של המוסד לביטוח לאומי. הפסיכיאטר והרופא הפנימאי, שכנראה מתרשמים מאוד מנוכחותה של עו"ד רוטלר, לא טורחים כלל לברר יותר מידי, ואנחנו יוצאים מהועדה מעודדים ביותר לקראת ההמשך.

תוצאותיה של ועדת הערר הן כי שיעור הנכות הרפואית שלי נעמד על 50% והסעיף העיקרי הוא PDD-NOS בשיעור 25%. אני יכול להמשיך לשלב הבא.

השלב הבא הוא קביעת אבדן הכושר להשתכר. עפ"י התקנות, אדם אשר יש לו נכות רפואית ברמה המזכה בקיצבה, יקבל את הקיצבה, לא עפ"י נכותו הרפואית, כי אם לפי הערכת המוסד לביטוח לאומי את אבדן כושרו להשתכר (הגוף המשלם את הקיצבה, הוא גם הגוף הקובע כמה יש לשלם). יתרה מכך – האופן בו קובע המוסד לביטוח לאומי מה הוא שיעור אבדן כושר ההשתכרות, אינו מצויין, לא בחוק ולא בתקנות כי אם בנהלים פנימיים של המוסד. מה שהתקנות כן קובעות הוא זה: נכה שאיבד עד 50% מכושרו להשתכר עקב נכותו, לא זכאי לקיצבה כלל. נכה אשר איבד מכשורו להשתכר בין 51% ועד 74% יהיה זכאי לשיעור קצבה כשיעור אבדן כושרו להשתכר. נכה אשר איבד יותר מ 74% מכושרו להשתכר, יקבל 100% קיצבה. כחלק מההכנות לקראת הערר הרפואי, קיבלתי שתי חוות דעת מקצועיות (ממרפאה בעיסוק ומהפסיכיאטרית שאיבחנה אותי) אשר קובעות חד משמעית כי אבדן כושר ההשתכרות שלי עקב נכותי – טוטאלי!

לצורך קביעת אחוזי אבדן כושר ההשתכרות שלי, נקבעת לי פגישה עם פקידת שיקום בסניף נהריה. הפגישה נדחית עקב שביתה ומתקיימת באיחור. באותה הפגישה טוענת אותה פקידת השיקום כי היא מבינה את חומרת מצבי והיא מקבלת את טענתי (אותה טענתי לכל אורך הדרך ואני ממשיך לטעון אותה) כי מה שאני מעוניין בו איננו קצבה – אני מעוניין שלא להיות זקוק לקצבה! אולם במצב החברתי ובמצב שוק העבודה בישראל וביחסו אל אנשים שכמותי – אין בידי ברירה אחרת.

הקביעה של המוסד לביטוח לאומי היא כי איבדתי 60% מאובדן כושרי להשתכר!

המלאכית, עו"ד רוני רוטלר, שוקדת, יחד עם הסטודנטיות בקליניקה, על ניסוח ערר נוסף – הפעם ערר על קביעתו האחרונה של המוסד לביטוח לאומי. עוברים עוד כמה חודשים ואנו מוזמנים לועדת הערר. הועדה מתקיימת בסניף החדש של המוסד לביטוח לאומי בעיר התחתית בחיפה. אנחנו מגיעים לסניף כמה דקות לפני הזמן אליו קיבלנו את ההזמנה. חדר הועדה – בקומה שלישית. המבנה האקוסטי הוא כזה שרדיו המופעל אי שם בקומת הקרקע, מהדהד בקולי קולות בקומה בה אנו ממתינים, וממתינים, וממתינים עוד. בכדי לברוח מקולו המהדהד של הרדיו, אני מנסה לעבור לצד הפנימי של מסדרון, אבל שם צפוף באנשים אחרים הממתינים. אז אני מנסה לעבור ליד המרפסת, אבל במרפסת עצמה ישנם כמה מעשנים ומידי פעם נפתחת הדלת ונכנס חזרה אחד המעשנים אשר כיבה את הסיגריה רק לאחר שפתח את הדלת, וכולו עדיין מסריח. אז אני חוזר לצד השני – וחוטף חזרה את קולות הרדיו (מישהו דיבר פעם על נגישות מבנים, תשתיות וסביבה???)… וכך זה נמשך עוד שעה ושלושת רבעי אחרי השעה היעודה – רק אז אנחנו נכנסים לחדר הועדה… בתוך החדר הצפוף אליו אנו נכנסים יושבים כבר שלושה. אחד מהם מציג את עצמו ואת שני האחרים – הוא עובד סוציאלי שיקומי, השני פסיכיאטר והשלישי הוא פקיד המוסד לביטוח לאומי. הוא טוען כי הועדה נתכנסנה בכדי לבדוק את אבדן כושרי לעבוד. אני מתקנו מיד ואומר כי תפקידם להעריך את אבדן כושרי להשתכר. עונה העו"ס כי בלשון החוק, הצדק עימי. מכאן, אני מנסה להסביר מדוע כושרי להשתכר בשוק העבודה הישראלי אינו קיים כלל. אני מקבל תשובה כי חברי הועדה מבינים את מצבי אך הדבר עומד בסתירה לדו"ח הצמצום. אני מוסיף ושואל האם, בכדי שישתכנעו בכך שאין לי יכולת להתשכר מעבודה עלי לסגור את העסק שלי. כל חברי הועדה עונים כאילו במקהלה מתוזמנת כי בשום פנים ואופן לא! עלי להמשיך את קיום העסק ואין לכך שום קשר להחלטתם.

בהחלטת ועדת הערר משתנה החלטת המוסד לביטוח לאומי בעניין אבדן כושרי להשתכר, ומצויינת בסוף הטופס כ 74%. בעצם נראה כי יש שם תיקון מ 75 ל 74 (תיקון אשר מוריד 26% מגובה הקצבה המגיעה לי). וכך אני מוצא את עצמי אם המלאכית השומרת השניה שלי. עו"ד רוטלר סיימה את תפקידה בקליניקה ועוברת לנהל את כל מערך הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת בר-אילן. את מקומה תופסת עו"ד קארין אלהרר. הפעם אמנם, לוקח הדבר מעט יותר זמן, אך במהרה מגיעה החלטת הקליניקה להגיש ערעור לבית המשפט בענייני. למשימה נרתמים שני סטודנטים יחד עם עו"ד קארין אלהרר – מלאכית שומרת ברמות הגבוהות ביותר בהן נתקלתי עד היום. לצורך ניסוח הערר, פונה הקליניקה אל סניף נהריה במוסד לביטוח לאומי בבקשה לקבל את תוכן התיק שלי. הסניף מחייב אותי לשלם סכום של 25 ש"ח עבור צילומים ושולח אל הקליניקה – את כל החומר שכבר קיים שם. דו"ח הצמצום המוזכר בפרוטוקול ועדת הערר – לא נמצא בין המסמכים. כותבת עו"ד אלהרר לבית המשפט, עם העתק לביטוח לאומי, ומבקשת להמציא את דו"ח הצמצום הנזכר. והדו"ח אכן נשלח.

בתחילת 2008, לאחר שהעסק גרם לי ליותר הפסדים מכאלה שאני יכול לעמוד בהם, סגרתי את העסק. על פי דוחות השומה של מס ההכנסה, בכל שלושת שנות קיומו, נשא העסק (שהיה מקום העבודה היחיד שלי) הפסדים. וראה זה פלא – על פי דו"ח הצמצום של מחלקת הגביה במוסד לביטוח לאומי, בכל אותן שלוש שנים, השתכרתי בממוצע כ 1,018 ש"ח בחודש… כיצד זה ייתכן? – ניסתי אפילו יחד עם יועצת המס שלי (עוד מלאך שומר שליווה אותי לאורך כל הדרך) למצוא מהיכן שאובים הנתונים הללו – ולא הצלחנו למצוא תשובה. שתי העובדות הללו: הפסקת קיומו של העסק ועובדת היותו של דו"ח הצמצום מוטעה, מצאו את מקומן בתוספת שהוגשה ע"י הקליניקה, לכתב הערר בפני בית המשפט האזורי לענייני עבודה. נקפו להם עוד כמה חודשים והגיעה הזמנה לדיון מקדים בבית המשפט, בפני רשמת. יש לי בכלל מזל גדול שהוזמנתי לשם. אמרנו כבר פעם "שום דבר עלינו, לא יוכרע בלעדינו"? – לשבת שם נתנו לי – כן. אף אחד (חוץ מעו"ד אלהרר והסטודנטים שפנו אלי לפני הדיון וכמובן גם אחריו) לא טרח לפנות אלי כלל. לתת לי להגיד משהו בשמי? – חס וחלילה והס מלהזכיר! עורך הדין של המוסד לביטוח לאומי היה מאוד קצר ולעניין (אני הייתי די משוכנע שהוא עומד להירדם שם) כשטען כי אכן ועדת הערר לא נימקה כראוי את החלטתה וכי המוסד לביטוח לאומי אינו מתנגד להחזיר את התיק לועדת ערר. לכאורה, לא יכולנו לבקש יותר מזה מבית המשפט. גם אם הערר היה מגיע לדיון בפני שופט, לא היינו מקבלים פסיקה יותר טובה מזה. אלא, שכאן עולה כבר שאלה מעניינת – אם המוסד לביטוח לאומי מסכים להחזיר אליו את התיק – מדוע היה צריך לחכות את כל הזמן הזה עד לדיון מקדים בין כתלי בית המשפט? לא היה מעט פחות בזבזני לזמן מחדש את הועדה?

לדיון הבא בפני ועדת הערר, הגעתי כבר עם עו"ד אלהרר – מה שחייב את חברי הועדה לזוז מעט ממקומם הרגיל, בכדי לאפשר לה להיכנס עם כסא הגלגלים אל חדר הועדה. הפעם גם היה פחות צפוף במסדרון (למרות שעדיין היה רועש ומסריח) וגם הפעם חיכינו רק מעט פחות משעה בין הזמן שהיה נקוב בהזמנה ובין כניסתנו אל חדר הועדה. בפי העו"ס השיקומי בועדה היתה בשורה כבר עם היסגר הדלת מאחוריי (אחרי שהוזכרה עובדת חליופי עורכות הדין): היות וסגרתי את העסק שלי, הועדה מקבלת את הערר שלי וקובעת, החל מסגירת העסק כי אני זכאי ל 100% קיצבה. אבל הרי אמרתם שזה לא קשור? "אה. נכון – זה לא היה נכון מצידנו לענות אחרת אז.” ויותר מזה, התוספת היא רק מסגירת העסק. ומה עם התשלום הרטרואקטיבי? וכאן מתחיל דיון אמיתי על מהותן של שומות הפסד ועל הטעות בדו"ח הצמצום. במסגרת הדיון אני משאיר לועדה עותקים נוספים של שלושת השומות הרלוונטיות (למרות שכבר מסרנו כמה עותקים שלהן במסגרת כל העררים הקודמים), עליהן אפילו טורח העו"ס לסמן באמצעות טוש זוהר, את המקומות בהם מופיעה עובדת ההפסד. המסקנה של חברי הועדה בנוגע לתשלום הרטרואקטיבי: עליהם להגיש שאילתה בנושא למחלקת הגביה. בינתיים, החלטת הועדה מושהית (גם לגבי תשלומים עתידיים) עד אשר תגיע תשובת מחלקת הגביה. וכאן עולה שאלה נוספת: אם הפוסק הוא מחלקת הגביה, מדוע בכלל קיימת ועדה? האם לא יותר פשוט שאני אקיים דין ודברים ישיר עם מחלקת הגביה? אם הועדה אינה מוסמכת להחליט, מי בכלל צריך את הועדה?

עוברים עוד כמה שבועות ומגיע זימון נוסף לועדת הערר. מדוע זימון נוסף? את השאלה הזאת ניסו לפתור בקליניקה באמצעות שיוחת טלפון לסניף חיפה – ולבסוף מתברר כי הזימון נשלח בטעות. עוברים עוד כמה שבועות ומגיע עוד זימון. הפעם לתאריך בו לא יכול להתלוות אליי אף אחד מן הקליניקה. יתרה מכך, הפעם סניף חיפה גם לא עונה לטלפונים, לא חוזר בהשארת הודעות אל הקליניקה ואף לא חוזר כשנשלחים פקסים. אני מגיע לבדי ביום המיועד, אל חדר הועדה ושם אני מתבשר כי הגיעה התשובה של מחלקת הגביה ואושר כל הערר שלי, כולל התשלומים הרטרואקטיביים. אז למה היו צריכים לזמן אותי? כי הפסיכיאטר החבר בועדת הערר הוחלף ועלי לחתום בחתימת ידי בנוכחות הועדה כי אני מאשר את החילופים הללו. בשביל זה היה צריך לעקב את ההחלטה זמן נוסף! חתמתי כי אני מאשר את החילופים. אחר כך מגיע מכתב מסניף נהריה של המוסד לביטוח לאומי. הסניף מאשר כי קיבל את החלטת ועדת הערר על זכאותי ל 100% קיצבה החל מחודש מאי 2005 – והוא ישלם לי זאת! – מיד לאחר שאדווח על מצבה התעסוקתי של זוגתי… – אבל דיווחתי לכם מיד כשזוגתי הפסיקה לעבוד… – טוב אני מדווח שוב כי זוגתי אינה עובדת.

וכך, 970 ימים לאחר הגשתה של התביעה לקיצבת נכות כללית, קיבלתי את הכרתו המלאה של המוסד לביטוח לאומי בנכותי. הרומן הזה עוד לא הסתיים לחלוטין – יש עוד עניין של דיווחים על תשלומים זעומים בודדים אותם אני מקבל עבור הרצאות – אבל זה כבר סיפור אחר. את המאבק הזה סיימתי! וכעת לעוד שתי שאלות שעולות בראשי בעקבות כל הסיפור הזה (מעבר לשאלות הביניים ולכל הסיפור התמוה של דו"ח הצמצום):

  1. היות ובסופו של דבר נאלץ המוסד לביטוח לאומי לשלם, לא רק את הריבית וההצמדה עבור אותם כספים להם אני זכאי, כי אם גם קנס על האיחור בתשלום, האם לא היה יותר זול לקופת המדינה (מעבר לכל עוגמת הנפש הכרוחה בכך ומעבר להעסקת כל אותם גורמים שאפשר היה להכריע גם בלעדיהם) להימנע, ולו מחלק מסויים מאותו הקנס אשר גדל ככל שהתשלום מתעכב יותר?
  2. ומה אם לא הייתי מלווה על ידי אותם מלאכים שומרים? ומי אם לא היה בכוחי להיאבק ולהחזיק מעמד במאבק כזה ארוך? ומה עם כל אותם אלה שלא יכולים לערוך מאבק שכזה? האם להם לא מגיע שיכובדו זכויותיהם? מדוע צריך להיאבק על זכויות ומה אמור ליפול בחלקו של מי שאינו מסוגל להיאבק עליהן? האם מי שאינו מסוגל להיאבק על זכויותיו צריך להיות משולל זכויות?
*
שייך לנושא(ים): אספרגר והספקטרום האוטיסטי, מערכות (חוסר) הפעלה, רשתות (מכל מיני סוגים)
*
תג(ים): , , , , , , , , . כתובת לשליחת TrackBack לפוסט זה
לפוסט זה ניתן להגיב בארבעה אופנים שונים: את כל התגובות לפוסט זה, ניתן לקבל גם ב תגובות לפוסט זה בRSS ערוץ RSS נפרד.

2 תגובות על 970

  1. מאת שלגיה‏:

    מזל טוב שהצלחת , עם בידוח לאומי , הבירוקטיה פשוט חוגגת שם , ויופי שהיו לך מלאכים שעזרו לך לקבל את המגיע , אין לי תשובות למה הם מתנהגים ככה , ואכן למי שאין מלאכים ישלוו אותו במאבק איתן הרבה פעמים מרים ידים , עצוב מרגיז אבל זו עובדה בידוח לאומי מטרטר אנשים לפעמים סתם ללא סיבה באהבה משלגיה

  2. פינגבק: הזכות לחיים עצמאיים כערך עליון » מרק אספרגוס ללא מתכון

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>