שינוי גודל האותיות

בקשה קטנה:    הגעת לכאן, קראת, זה מעניין אותך? השאר/י קצת. אולי יהיה לך גם מה להגיד בתגובה.    הגעת לכאן, קראת, זה לא מעניין אותך? אנא, צא/י ואל תטריד/י. תודה מראש

על א.ב.כ. וקבוצות מוחלשות בחברה

סכינים, חיצים, חרבות וחניתות – במשך אלפי שנים אלו היו כלי המלחמה שפותחו על-ידי המין האנושי לשימוש בידי אנשים, קבוצות ותרבויות שלמות, בכדי להשליט את מרותם, דרכיהם, נורמות ההתנהגות שלהם וערכיהם, על אנשים, קבוצות ותרבויות שעבורם אותה מרות, ובמיוחד אותם דרכים, נורמות וערכים, לא היו מובנים מאליהם. עם התפתחות המין האנושי והטכנולוגיה, הוחלפו כלי מלחמה אלה בנשק חם, מתוך מחשבה כי הם יעילים יותר. לאחר מכן, החלה באותו כיוון, להתפתח המלחמה הלא-קונבנציונאלית באמצעים אטומיים, ביולוגיים וכימיים (ראשי תיבות אב"כ ובאנגלית Nuclear, Biological, Chemical או NBC).

כאן, הייתי רוצה להשתמש בעיקר במובן אחר של ראשי התיבות NBC, אולם לפני שניגש לעניין, אזכיר רק שהמשמעות שלהן בהקשר של כלי נשק, היא בעיקרה ככלי נשק – לא קונבנציונאליים – וחוסר הקונבנציונאליות הזו, היא נקודה שאחזור אליה בהמשך הדרך. אבל גם העובדה שמדובר בכלי נשק – כלומר כלים להשלטת ריבונות, נורמות וערכים, רלוונטית מאוד לדיון כאן.

בסוציולוגיה של המשפט, ישנה תיאוריה שפותחה במקור ע"י שלושה חוקרים בראשית שנות ה80’ של המאה העשרים, בשם NBC או Naming, Blaming, Claiming (FELSTINER, WILLIAM L. F., THE EMERGENCE AND TRANSFORMATION OF DISPUTES: NAMING, BLAMING, CLAIMING… , Law and Society Review, 15:3/4 (1980/1981) p.631). תאוריה זו משמשת לתיאור ההתפתחות של סכסוכים, בעיקר בטרם הגיעו לשלב של סכסוך משפטי. התפתחות זו מתוארת בשלושה שלבים מובחנים: שיום, האשמה ותביעה. אין מקומו של פוסט זה בהעמקה מופשטת בתיאוריה זו. מה שאני מנסה לעשות כאן זה להשוות את שלושת השלבים הללו לשלושה שלבים בהתפתחות מאבק של קבוצות מוחלשות בחברה: הדרה, שיתוף והובלה.

שיום והדרה:

השלב הראשון בהתפתחות קונפליקט הוא סוגיה של מחלוקת שניתן להגדירה ולהפרידה, לפחות ברמה המתודית, מקונפליקטים מוגדרים אחרים. זהו שלב של זיהוי ראשוני של הבדל, בין הצדדים השונים של המחלוקת. הבדל זה יכול להיות נעוץ בקונפליקט קודם, בהבדלים ערכיים או נורמטיביים או בהבדלים תרבותיים עמוקים יותר. כל עוד הצדדים אינם נמצאים בקונפליקט מתמשך, המחלוקת הזו, ברגע שהיא מזוהה, ובעיקר כאשר היא נוגעת למשאב מסוים, שעל בעלות עליו מתחרים הצדדים שבמחלוקת, עלולה להמשיך להתפתח לקונפליקט.

כשפלשו השבטים הנורמנדיים לאיים הבריטיים, אם לא היו הבדלים תרבותיים מהותיים, בינם לתושבי המקום (שהיו חלק מהאימפריה הרומית), ניתן היה לחלק את הקרקע בצורה שקטה ובשלום. אך ההבדלים – בעיקר הבדלי הדת, לא אפשרו זאת וכבר בפלישות הראשונות, היה ברור שהולך להתפתח כאן קונפליקט מר ועמוק.

כאשר ישנו מיעוט מוחלש בחברה. החלשה זו מתחילה לבוא לידי ביטוי בהדרה של אותו מיעוט. להדרה זו יכולים להיות פנים רבות. היא יכולה להיות ממוסדת ומקובעת במוסדות חברתיים נוקשים אשר דורשים הפרדה פיזית בין אותו מיעוט לאוכלוסייה הכללית והיא יכולה להתבטא במניעת גישה למשאבים חברתיים ו/או כלכליים, ללא הפרדה פיזית. היא יכולה גם להיות בכל מקום בסקאלה שבין שני קצוות אלה. כאשר מתחילה לצמוח הבנה, בקרב בני המיעוט המוחלש, לגבי מהותה של אותה הדרה, מתחיל תהליך דומה מאוד לתהליך השיום. למרות שההבדלים יכולים אפילו להיות פיזיולוגיים, בסופו של דבר, מתפתחים גם הבדלים נורמטיביים, ערכיים ותרבותיים, גם אם אלה לא היו שם בתחילת התהליך.

ההדרה של אנשים עם מוגבלויות בחברה, קיימת בכל חברה ולכל אורך ההיסטוריה. במקומות וזמנים מסוימים, הדרה זו הפכה להדרה ממוסדת ונוצרות מוסדות מרוחקים, בהם נשמרים אנשים עם מוגבלויות כל חייהם, בנפרד מן האוכלוסייה הכללית. במקומות ו/או זמנים אחרים, לא נמצא את ההפרדה הממסדית הזו, אך נמצא סיבות שונות, למנוע מאנשים עם מוגבלויות את הגישה והנגישות למשאבים חברתיים ו/או כלכליים. צמיחתה של קהילה של אנשים עם מוגבלויות, שעוסקת בגישה הביקורתית למוגבלויות ובמאבק על הזכות לאותה נגישות, לא הייתה אפשרית, ללא ההכרה של אנשים עם מוגבלות בהדרה זו ובעוול החברתי שהיא יוצרת. תחילתו של המודל החברתי למוגבלות, באירופה ובצפון אמריקה בשנות ה 70’ של המאה העשרים, הייתה בהכרה בתהליכים החברתיים (של מניעת הגישה והנגישות למשאבים) שיוצרים את המוגבלות, לא פחות מתהליכים רפואיים.

האשמה ושיתוף:

השלב השני בהתפתחות הקונפליקט הוא האשמה. שני הצדדים בסכסוך עוברים תהליך של אסקלציה במציאת מקורות (אמפיריים או לא אמפיריים) של הסכסוך בצד השני. אם יש צד חלש יותר או נפגע בקונפליקט, הוא בד"כ יעבור תהליך יותר עמוק של האסקלציה הזו (למרות שגם הצד החזק יעבור תהליך זה – בד"כ, באופן שישפיע עליו פחות). לעיתים ניתן לראות באופן ברור את המעבר משלב השיום לשלב ההאשמה, אך בד"כ זהו תהליך אמורפי שניתן, אולי, למצוא בדיעבד את ההתחלה והסוף שלו ואת המעבר להאשמה כוללת, כשכבר ברור לחלוטין שהקונפליקט הוא קונפליקט.

בחמישים וארבע שנות הכיבוש הישראלי ביהודה שומרון ועזה, התפתח תהליך של האשמה הדדית במקורות הסכסוך, כך שכיום שני הצדדים נמצאים הרבה יותר רחוק זה מזה, ממה שהיו ב 1967. הנסיבות הכלכליות והביטחוניות, הביאו את הצד הפלסטיני למקום בו הארגונים, שלפחות החלו כארגוני טרור, משפיעים על היבטים רבים בחיי מרבית האוכלוסייה. גם ההשפעה על ישראל ניכרת מאוד, למשל בהקצנה ומעבר לרוב ימני בחברה. עצם החלוקה של המפה הפוליטית בין ימין ושמאל, בהיבט המדיני בלבד, כאשר מפלגות ליברליות יכולות להיות חלק אינטגרלי מהשמאל ומפלגות שמחזיקות בעמדות סוציאל-דמוקרטיות בהקשר הכלכלי יכולות להיות חלק מהימין – כל זה הושפע ניכרות, מטבעו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך גם כאשר תקציב הביטחון של ישראל עדיין גבוה לאין שיעור מכל חלק אחר בתקציב, ההשפעה של עובדה זו על שגרת יומו של הישראלי הממוצע, פחותה מההשפעה של הסכסוך על הפלסטיני הממוצע.

בהתפתחות המאבק של קבוצות מוחלשות, נוכח הצד החזק, ובעיקר החלקים בו שבאים במגע עם אותן קבוצות מוחלשות, כי מתחיל להתעורר מאבק, ובכדי להחליש מעט את הרוחות (ולעיתים אפילו מתוך הסכמה חלקית – אך לא שלמה, של אינדיבידואלים מתוך אותם חלקים באוכלוסייה הכללית שבאים במגע עם המיעוט המוחלש, עם סיבות המאבק) נוצרת מידה מסוימת (בד"כ הולכת וגוברת) של שיתוף חלקים במיעוט המוחלש, בקבלת ההחלטות הנוגעות לאותו מיעוט. לשיתוף זה פנים רבות. לעיתים הוא יהיה למראית עין בלבד. פעמים אחרות ייעשו מאמצים כנים לשתף – אך רק עד גבול מסוים. פעמים נדירות ניתן יהיה (בד"כ, לקראת סוף השלב הזה) לראות שיתוף אמתי ומלא, של נציגים שמונו ע"י המיעוט המוחלש, בכל תהליך קבלות ההחלטות.

המושג "הנכה התורן" הוא ביטוי שגור בקרב ארגונים של סנגור עצמי של אנשים עם מוגבלויות. מדובר בייצוג, שנבחר ע"י הגורם שמשתף את אותו אדם עם מוגבלות, בחלק מסוים ותחום מאוד של אירוע הקשור באנשים עם מוגבלויות (בד"כ – קשור באותה מוגבלות שבולטת אצל אותו "נכה תורן"). ניתן לראות את אותו "נכה תורן" מדבר בכנס, או משתתף בישיבה כלשהי, אך ברוב רובם של המקרים, השפעתו תהיה מצומצמת מאוד, מעבר לתגובות כגון: "ריגשת אותי" שנתפסות כמאורע מכונן רגשית, אך הלכה למעשה, אין להן השפעה על קבלת ההחלטות הנוגעות לאנשים עם מוגבלויות עצמם.

המכנה המשותף המאוד גדול שבין שלב ההאשמה בהתפתחות קונפליקטים לשלב השיתוף בתהליך המאבק של קבוצות מוחלשות באוכלוסייה, הוא האסקלציה במעבר מהשלב הקודם ולקראת השלב הבא. רק במקרים מעטים מאוד נראה סכסוכים שמדלגים על שלב ההאשמה ועוברים ישירות משלב השיום לשלב התביעה, ממש כשם שבהתפתחות המאבק של קבוצות מוחלשות, נדיר למצוא מאבק שעבר ישירות מהדרה להובלה, בלי לעבור את שלב השיתוף בדרך. שני השלבים הללו מאופיינים בהקצנה הולכת וגוברת של עמדות. בחלק מהמקרים, ההאשמה והשיתוף, ייעשו תוך שימוש בכלים וכללים הנחשבים קונבנציונאליים, בקרב שני הצדדים, אך בחלק מן המקרים, בשלב זה, יפותחו כלים וכללים קונבנציונאליים פחות, עד כדי לא-קונבנציונאליים, כדי "לזכות" בנקודות זכות באותו שלב. ישנן גם נקודות דמיון מינוריות יותר בין שני השלבים הללו, כגון: ההבדלים הערכיים בין הצדדים – שבד"כ ילכו ויעצימו ככל שהתהליך מתקדם; השימוש התכוף במניפולציות בשני השלבים (יחסית לשלבים שקדמו להם ואלה שיבואו בעקבותיהם). לעיתים רבות אף נראה האשמה הדדית, בתוך שלב השיתוף – של שני הצדדים במאבק, כאשר שני הצדדים מאמינים בצדקת דרכם.

התביעה וההובלה:

השלב האחרון בהתפתחותו של קונפליקט, בטרם ידעך, או יהפוך למלחמה כוללת, או יהפוך לסכסוך משפטי, הוא שלב התביעה. בשלב זה, אחד הצדדים משיג בעלות כוללת על נשוא הסכסוך. אם ניכוס זה נעשה בהסכמת הצד השני – הסכסוך ידעך. אם ניכוס זה נעשה שלא בהסכמת הצד השני, הסכסוך יחריף ויהפוך למלחמה כוללת או למאבק משפטי. בקונפליקטים בהם ישנו צד חלש או נפגע, זהו בד"כ הצד שיתבע, בסופו של דבר, בעלות כוללת על נשוא הקונפליקט.

בכדי להגיע למצב של שוויון-זכויות ושוויון בנקודת המוצא (המצב היחיד שיפסיק את ההחלשה של קבוצת מיעוט) מאבקה של קבוצת מיעוט מוחלשת, חייב לעבור לשלב של הובלת תהליכי קבלת ההחלטות הנוגעות לו. שלב זה בד"כ, כאשר הוא מתרחש, ילווה גם בשיתוף פעולה עם קבוצות נוספות – לכך נגיע בהמשך, אך קודם חשוב שלהבהיר כמה דברים לגבי מהותו וחשיבותו של שלב ההובלה. שלב זה אינו אומר שהקבוצה המוחלשת אמורה להיות היחידה שמקבלת החלטות. בדומה לכל קבוצה אחרת באוכלוסייה, לקבלת ההחלטות יש שותפים רבים, אך ללא אפשור ההובלה והענקת הקול המכריע, לקבוצה מוחלשת, אין מנוס מכך שמצבה של אותה קבוצה, ימשיך להיות נחות, בהשוואה לקבוצות אחרות. שיתוף הקבוצה המוחלשת, לעולם לא יספיק בכדי להגיע למצב של הפסקת האפליה ושוויון-זכויות אמתי, יציב ובר-קיימא.

חלק משלב ההובלה במאבקה של קבוצה מוחלשת, כרוך בתביעת בעלות של אותה קבוצה, על גורלה (שהוא מקור הקונפליקט והמאבק). ללא תביעה זו, והכרה בזכות לתביעה זו, יקשה מאוד על מקבלי ההחלטות להעניק לאותה קבוצה מוחלשת, את הובלת התהליכים הנוגעים לה. ובכך משלוב שלב התביעה בשלב ההובלה.

רק במקומות בהם ארגונים של אנשים עם מוגבלויות (בניגוד לארגונים למען אנשים עם מוגבלויות), תבעו וקיבלו את הקול המכריע בתהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לאנשים עם מוגבלויות, ובכך הפכו אנשים עם מוגבלויות למובילי התהליכים, נמצא התקדמות משמעותית יותר לכיוון שוויון הזכויות ושוויון בנקודת המוצא של אנשים עם מוגבלויות. מקומות שנשארו בשלב השיתוף – יתקדמו פחות או יותר בתהליך זה, אך יהיו תמיד מאחור, יחסית למקומות שהתקדמו לשלב ההובלה. הובלתם של אנשים עם מוגבלויות, את כל שלבי תהליכי קבלת ההחלטות בענייניהם (הן ברמת הפרט והן כקבוצה), יחד עם שותפים אחרים לתהליך – כך מלמדים אתנו עוד ועוד דוגמאות בעולם הגדול, היא הדרך היחידה להגיע למצב שבו אנשים עם מוגבלויות ייהנו משוויון זכויות מלא ואמתי בחברה.

השלב הבא…

בד"כ, בכדי להגיע למצב של הובלה אמתית ואיכותית, של קבוצות מוחלשות בחברה, נדרש שיתוף פעולה בין כמה וכמה קבוצות כאלה. שיתוף הפעולה הזה אינו מובן מאליו ולעתים מאוד קשה להשיג אותו, באופן שיהיה יעיל מספיק. התפיסה הרווחת (בעיקר משום טבעו הקשה והארוך של המאבק) היא שמאבק של קבוצה אחת יצליח, רק על חשבון קבוצה אחרת. כדי לצאת מהתפיסה הזאת דרושים, להערכתי, שני תנאי סף:

  • הכרה בתהליך ההתפתחות של כל אחד מן המאבקים, של כל אחת מהקבוצות והבנה של המקום והשלב של כל קבוצה בתהליך זה. יהיה הרבה יותר קשה לשתף פעולה, כאשר קבוצה אחת נמצאת בשלב ההדרה וקבוצה אחרת נמצאת בראשיתו של שלב ההובלה – במיוחד אם איננו מבינים את טיבם וטבעם של השלבים הללו. ניתוח המאבקים על הלום ותובנה מתוך ניתוח זה, של השלבים השונים בהם נמצאות הקבוצות השונות, יכול לתרום ניכרות ליכולות שיתוף הפעולה בין הארגונים השונים.
  • הסטת כללי המשחק ממשחק של סכום אפס למשחק של Win-Win. במשחק סכום אפס, בהחלט הגיוני שכל הישג של קבוצה אחת, יבוא על-חשבון קבוצה אחרת. אבל אם נצליח להביא לכללים של Win-Win הישג של קבוצה אחת יהיה הישג, או לפחות דרך להשגת הישג, עבור קבוצות אחרות.
*
שייך לנושא(ים): אני חושב משמע אני קיים, אספרגר והספקטרום האוטיסטי, רשתות (מכל מיני סוגים)
*
תג(ים): , , , , . כתובת לשליחת TrackBack לפוסט זה
לפוסט זה ניתן להגיב בארבעה אופנים שונים: את כל התגובות לפוסט זה, ניתן לקבל גם ב תגובות לפוסט זה בRSS ערוץ RSS נפרד.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>