לפעמים, גם לי נמאס

לפעמים, גם לי נמאס!

כמו על סולם. כמו במשחק

אבל אלה החיים. חיים של ממש.

למשוך אחרים בסולם הידע, לעלות עוד שלב.

להסביר, ללמד, שאפשר גם אחרת לשחק במשחק..

וכל זה רק בשביל לגלות, שבסוף נשארת באותו המקום.

המקום האכזר. המקום שלא יודע באמת,

מה פרוש להיות אחר.

אז שינית תנאי אחד. ועוד עשרה מתעקשים,

שאת התנאים לא משנים.

ואלה החיים. חיים של ממש. לא סולם. לא משחק.

אתה לא מכיר. הילד שלי לא יכול כמוך להסביר.

יש כאן קלקול, יש הפרעה – לא חגיגה,

לא צלם אנוש.

אתה לא יכול להסביר,

כי אתה לא כזה חלש.

ואז אני. אני אמתי. אני קיים.

בחיים משלי. חיים של ממש. לא על סולם. לא במשחק.

אתם דורכים. אתם מתעלמים. ואחר-כך אתם טוענים,

שאני החזק והוא החלש. ולו צריך לעזור!

ולי? לך לא!. כי אתה יכול לבד! ובכלל, כבר לא נשאר.

אבל אני לא יכול!

לא בחיים. בחיים של ממש.

אולי לעתים, על סולם.

אולי לפעמים, במשחק.

אבל לא בחיים. חיים של ממש.

אז לפעמים, גם לי נמאס.

ואז מאיר יום חדש.

ואני מגלה, שאפשר עוד קצת לשנות.

אפשר עוד לשרוד.

לא ממש לחיות. לא ממש לנשום.

רק לשרוד, כדי לנסות עוד קצת לשנות.

בחיים של ממש. כמו על סולם. כמו במשחק.

להזיז עוד כלי. לערוך מחדש.

בחיים האמתיים. חיים של ממש.