אמא, בום טרח שמים אדומים. נכון?

05:30 – התעוררות לאחר לילה שקט לחלוטין (דבר שונה לחלוטין מהשגרה)
06:20 – קטיושה ראשונה נופלת במרכז העיר. עד אותו רגע, חשבתי ששכחתי כבר, מקץ עשרים וארבע שנים, איך נשמעת קטיושה, ואיך ניתן לחשב את הנפילה לאחר שנשמעת היציאה. טעיתי. אני זוכר להפליא.
עד 10:41 – נופלות כעשרים קטיושות נוספות בתוך העיר. שמונה מהן, ברדיוס של פחות מקילומטר מביתי.
מאז 10:41 – נפילות ויציאות עמומות, במרחק מהעיר. דיונים קדחתניים ונסיונות שכנוע, בעניין עזיבת העיר. הבנות הקטנות לא מסתגלות היטב לסביבות חדשות (במיוחד בעניין שינה) ועל כן סוכם, שאם המצב יתדרדר ו/או אם אקרא לשרות מילואים, נתפנה לחיפה.
19:27 – נופלות שתי קטיושות נוספות במרכז העיר.
19:31 – עוד קטיושה במרכז העיר
19:33 – נופלת קטיושה אחת במרחק כחצי קילומטר מהבית ועוד אחת במרחק כחמישים מטרים. אני מרגיש את ההדף ושומע חלונות מתנפצים בכל עבר.
"אבא, מה זה? בום נופל מהשמים".
19:35 – מתחילים לארוז. תוך כדי האריזה נודע לנו על נפילת רקטה בחיפה. אז בשביל מה זה טוב שניסע לשם? כי זו רק רקטה אחת ואני כבר ספרתי למעלה מעשרים בנהריה היותר קטנה.
אבל האוטו בשיפוץ גיר. אז אבי מגיע מחיפה לקחת אותנו.
אני מארגן את הממ"ד לשהותה של אימי בו.
20:05 – הטלפון מצלצל, אשת דודי. "נכון, כבר מעל עשר שנים לא דיברנו אבל זה לא בסדר שאתה מפקיר כך את אימך במצבים כאלה". יש לי שלוש בנות שאני צריך לדאוג להן ולא יזיק כלל וכלל אם אתם תועילו בטובכם ותעשו גם משהו מועיל לפעמים במקום למצוץ את דמינו ועוד להטיף לי מוסר. וחוץ מזה אין לי איך לקחת את אמא מכאן. "מה????" ואז ניתקתי את הטלפון.
20:50 – עוזבים את נהריה לכיוון חיפה.
21:55 – מגיעים לאחוזה ומתחילים לפרוק.
23:45 – "אמא, בום טרח שמים אדומים. נכון?"

ועכשיו היא עדיין לא ישנה.