שינוי גודל האותיות

בקשה קטנה:    הגעת לכאן, קראת, זה מעניין אותך? השאר/י קצת. אולי יהיה לך גם מה להגיד בתגובה.    הגעת לכאן, קראת, זה לא מעניין אותך? אנא, צא/י ואל תטריד/י. תודה מראש

סופם של הפרסאידים

מסורת של כמה שנים היתה (וכנראה שלא תשוב, בשל המתואר בפוסט זה) בקהילה האוטיסטית בישראל, לצפות במטר המטאוריטים המכונה מטר הפרסאידים, ששיאו מתרחש בכל שנה בליל ה 12 באוגוסט, מתוך מכתש רמון. מדוע מכתש רמון? מכיוון שזהו מקום מבודד בו אין זיהום אור (לא. לא זיהום אויר. זיהום אור – כלומר אור מלאכותי נראה), זהו מקום שקט והאופק קרוב – תנאים אופימאליים לצפיה במחזה המרהיב של המטאוריטים. בשנה שעברה, הצטרפו אל החוויה גם בנותיי וזוגתי. הן כל כך נהנו שהשנה תכננו את המסע לפרטי פרטים. למשל, היות ונזקקנו למשקפיים חדשים, המתננו עד חודש יולי בהזמנתם, בכדי שהמשקפיים החדשים יתאימו הכי טוב לליל המטאוריטים… היות והשנה חל המאורע בלילה שבין חמישי לשישי, אף הזמננו חדר לשני לילות במלון החדש במצפה רמון – בשל צרכי הניידות שלי אף הקפדתי לברר האם החדר יהיה נגיש לאדם במצבי.

במסגרת התכנון כבר התבשרנו כי מרכז המבקרים של מצפה רמון (בו התכוננו לערוך עם מיה, שלמדה השנה לקרוא, משא חידות ללימוד אודות המכתש) נסגר לכמה שנים לצורך שיפוץ. לא אמרנו נואש וערכנו את התכניות ללא מרכז המבקרים. כשהגענו לחי רמון אף הופתענו לגלות שלמרות ששביל עקבות היעלים (שביל שקרן טל מאוד ציפתה לו ודיברה עליו המון) אינו קיים יותר, קיים שם כתב חידה אחר וחדש שהבנות מאוד אהבו לפתור – ולאחריו גם קיבלו בטקס רב רושם תעודה של ״שומר/ת טבע״.

מהחי רמון המשכנו אל המלון. למרות שהחדר  עצמו מאוד מצא חן בעינינו (סוויטה שלמה שאותה הזמננו למרות המחיר הגבוה, משום שנאמר שזהו החדר הנגיש היחיד), הרי שהוא נמצא לא נגיש בכלל. השיפוע אותו נדרשתי לעלות היה חזק מידיי עבור המנוע החשמלי של הקלנועית שלי, ולאחריו נתקלתי במעבר שהיה הרבה יותר מידי צר.

אחרי תלאות קבלת החדר, באמצעות קביים ועם המון כאבים והמון רצון טוב והפגנת אהדה מצד אנשי צוות המלון, ירדנו אל מחצבת הגבס במכתש בכדי להתכונן לקראת הלילה. בהתחלה הכל עבר כשורה. הוצאנו את מזרון השטח החדש שרכשנו (רכישת הציוד הדרוש לבדיקתו בטרם הנסיעה היתה סיפור מפרך בפני עצמו) ולמרות כמה ויכוחים ואי הבנות בינינו, הצלחנו לנפחו ולהציבו לשביעות רצון כל הגורמים. הצלחנו להתמקם במקום מוצלח עוד בטרם החשיכה ואז התחלנו להמתין – לשווא. בהתחלה הגיעו עוד שתי קבוצות ואחת מהן הקימה אוהל במקום ברעש רב. עד כאן הכל היה רגיל ודומה מאוד לשנים קודמות. אבל אז החל מהפך של ממש. אל המקום התחילו להגיע יותר ויותר אנשים מאירים הכל בפנסים ומבזקים… בשלב כלשהו  החלו שתי קבוצות אנשים, משני הצדדים שלנו, להבעיר מדורות וקבוצות נוספות של אנשים (כולל אפילו אוטובוס אחד מלא) המשיכו למלא את המקום באורות פנסים, מבזקים, מדורות ואפילו מנגלים… ואז התחילו לשבור אותנו לגמרי. למקום הגיעה קבוצה של כעשר מכוניות מלאות בכל המשפחות שמאוד אוהבות את חיק הטבע – ממש כמו משפחתו של משה עם האורנג׳דה. בצעקות רמות החלו להקים במקום את מחנותיהם לאור פנסים חזקים שתלו במקום בלי כוונה כלשהי לכבות במהלך הלילה ועם מוזיקה רועשת מרמקולים עוצמתיים. אנחנו ניסינו להחזיק מעמד עוד, מתוך תקווה שאולי זה ייפסק מתישהו… ואז, סמוך לחצות הלילה, מגיע לו רכב נוסף, ומאיר  בדיוק את המקום בו אנו שוכבים, בלי לזוז במשך רבע שעה.

זה היה הקש ששבר את גבינו לחלוטין. אנה, זוגתי, עם מיגרנה נוראית עד כדי הקאה מכל האור והרעש ואני עומד ומתלבט האם אני באמת רוצה בלילה, לשבור את מצור המכוניות מסביבנו ולהציל את מה שנותר מהלילה האומלל הזה ולישון במלון… ההתלבטות היתה קצרה. לאחר כמה דקות התעוררו שתי הבנות והחללו להלונן על הרעש והאור…. אני התחלתי לארוז הכל, להוציא את האויר מהמזרון ונכנסנו לאוטו…. מהר מאוד הבננו שהמצור בהחלט מוחשי. אין לנו גישה לשביל היציאה מהמחצבה! נעמדתי עם אורות המכונית, מס' ס"מ מקבוצה שנשכבה בין שני רכבים והמתנתי עד שהם יועילו לפנות מעט מקום כך שנוכל להגיע אל שביל היציאה…

כעת אנחנו במלון, בצהרי יום המחרת. האם נצליח לפחות לבלות מעט בחוות האלפקות הסמוכה, או שצבאות ישראל פשטו גם עליהה – אצ זאת נדע אחרי הצהריים. האם תענה הנהלת המלון להוריד במחיר שדרשו ממני על חדר שאינו נגיש כראוי? – את זאת נדע מחר…

להחליט כיצד אנשים אחרים מבלים – אין בדעתי וזה בכלל לא מעניין אותי. אבל מדוע צריכים היו אנשים להרוס בילוי כל כך נדיר וכל כך יפה? זו חידה חשובה בעיניי. המקום היחיד בישראל בו אפשר לצפות במטאוריטים בלי ציוד עזר וללא זיהום אור – מדוע צריך להפר את השקט, השלווה והחושך של המדבר? למה אי אפשר היה את המדורות והפנסים והמוזיקה הרועשת לעשות במקום אחר? – כל אלה ישארו עבורי חידה סתומה.

ועכשיו צריך לנסות ולחשוב כיצד אנחנו יכולים להיערך לקראת ה 12 באוגוסט 2011 או האם אנחנו מוותרים גם על הזכות האלמנטרית לבלות בדרכנו שלנו…

*
שייך לנושא(ים): אספרגר והספקטרום האוטיסטי, משפחה (גרעינית ומורחבת), רשתות (מכל מיני סוגים)
*
תג(ים): , , , , , . כתובת לשליחת TrackBack לפוסט זה
לפוסט זה ניתן להגיב בארבעה אופנים שונים: את כל התגובות לפוסט זה, ניתן לקבל גם ב תגובות לפוסט זה בRSS ערוץ RSS נפרד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *