שינוי גודל האותיות

בקשה קטנה:    הגעת לכאן, קראת, זה מעניין אותך? השאר/י קצת. אולי יהיה לך גם מה להגיד בתגובה.    הגעת לכאן, קראת, זה לא מעניין אותך? אנא, צא/י ואל תטריד/י. תודה מראש

על ריבועים ועיגולים

סופר ונהגה ע"י אנה, זוגתי האהובה

כשהייתי ילדה רכה בשנים שמתי לב שאנשים סביבי שונים ממני מאוד. התגובות שלהם שונות משלי. ממחשבות שלהם שונות משלי. הצורה שבה הם פועלים שונה משלי. אבל יותר מכל, קל להם הרבה יותר ממני "להסתדר".

ואז, יום אחד, בהיותי נערה, הגעתי למסקנה: כל האנשים שסביבי הם עיגולים ואני ריבוע. אם הם כולם מצליחים "להחליק" בכל אותם מקומות שבהם אני "נתקעת", כנראה שאין להם פינות כמו שלי יש. הפינות הללו, הם אלה שמפריעות לי להסתדר ולהיות כמו כולם. הבנתי שכל הכאבים שיש לי מהילדות ועד לאותו זמן, הם פשוט מכות שהפינות שלי מקבלות בכל פעם מחדש. אם כך, חשבתי, אם אני "מרובע" בעולם של עיגולים, אז הדרך להסתדר יותר היא "לעגל" את הפינות שלי ולא להיות עד כדי-כך "מרובע". אם אצליח להיות עיגול, אז אוכל גם אני להחליק ולא להיתקע בכל אותם מצבים כואבים.

במשך כמה עשרות שנים, ניסיתי ככל שרק יכולתי, לקפל את הפינות שלי ולהיות יותר דומה לעיגול. היו גם פינות, שהיו כל-כך גדולות, שלא יכולתי לקפל אותן ונאלצתי ממש לגזור אותן ולעקור אותן ממני בכוח. קיפלתי וגזרתי הרבה פינות, אך בכל פעם שקיפלתי או שהצלחתי לגזור פינה אחת, נוצרו שתי פינות חדשות. פינות אלה היו אמנם קטנות יותר, אבל מספרן הלך וגדל. עד שיום אחד, בהיותי כבר מבוגרת ובוגרת, שהרי חלפו להן עשרות של שנים, הבנתי שזה בלתי אפשרי. ככל שאני מקפלת וגוזרת יותר פינות אני יותר מרוגזת על כך שאינני עיגול ואינני מצליחה להיות כמו כל העיגולים האחרים.

כשגילתי שיש בעולם עוד ריבועים כשם שהייתי אני ושבעצם, למרות שהם הרוב הניכר לעיני כל, לא רק עיגולים יש בעולם, התחלתי להרהר בעודה שהפינות שלי, הם בעצם הדבר החשוב ביותר שבי והן אלה שמגדירות אותי בנפרד מכל אחד אחר. אולם אז, אחד הדברים הראשונים שעלו בדעתי היתה העובדה שחלק ניכר מן הפינות שלי גזרתי לבלי שוב. אז אינני יכולה להיות עוד ריבוע כשם שהייתי. בעצם, אין לי יותר מקום ראוי. אינני עיגול ואינני יכולה להיות עיגול ולהיות שייכת לעולם העיגולים, אבל גם אינני יכולה להיות ריבוע ולחבור לריבועים המעטים שקיימים בעולם, כי גם לשם אינני שייכת…

ומאז, אני מנסה לפתוח בחזרה את אותן הפינות שקיפלתי בעבר. הן מקומטות ומרופטות ודורשות ניקוי וגיהוץ יסודיים, אבל אולי, יום אחד, דרך אותן פינות אצליח למצוא את זהותי שאבדה ולהיות שייכת לעולם של צורות שלא מעניין אותן אם יש לך פינות וכמה.

ואילו אני, מה יש לי להוסיף על כך? בתור מי שחי את חייו כפירמידה כחולה בעלת אינסוף קודקודים וחרד לבל יכהה או חלילה ישבר אחד מקודקודיי, לא רוצה עוד לספור פינות אבל ממשיך לקוות לבנות את ביתי האמיתי בקהילה האוטיסטית בישראל, פשוט כי בלי התקווה אין לנו יותר דבר.

אחד הקבועים הוותיקים ביותר בעולם הגיאומטריה הוא פיי. ואילו אחת הבעיות המרכזיות שיש לנו בתור חברה אנושית היא העובדה ששכחנו את משמעותו האמיתית. העובדה שפיי הוא מספר לא רציונאלי, מלמדת אותנו שאי אפשר ליצור מצולע ועיגול בעלי שטח זהה

*
שייך לנושא(ים): אני חושב משמע אני קיים, אספרגר והספקטרום האוטיסטי, משפחה (גרעינית ומורחבת)
*
תג(ים): , , , , , . כתובת לשליחת TrackBack לפוסט זה
לפוסט זה ניתן להגיב בארבעה אופנים שונים: את כל התגובות לפוסט זה, ניתן לקבל גם ב תגובות לפוסט זה בRSS ערוץ RSS נפרד.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>